האלמונית המיואשת

זה החל בידיעה "שגרתית" ביום שישי האחרון: אישה פונתה במצב קשה מביתה לבית החולים באשדוד. היא דיווחה שנשדדה ונדקרה על ידי אלמוני במסיכה, אבל בהמשך היום זה כבר נשמע אחרת לגמרי.

לאחר שעות מעטות פרסמה המשטרה שמדובר באישה שבדתה את הדברים מליבה, ולמעשה דקרה את עצמה. הסיבה: היא היתה שקועה בחובות כבדים וניסתה, באמצעות ביום התקיפה, לשכנע שהכסף שיועד לתשלום שכר הדירה נשדד, וכך להרוויח עוד זמן עד לרגע הפירעון.

זר לא יבין זאת. הרגע שבו רק אתה והחוב בעולם. ללא שום רשת ביטחון. ללא משפחה בעלת אמצעים או חברים שיתמכו. ללא סיוע אמיתי מצד רשויות הרווחה (שדלות מראש באמצעים ובכלים). רבים מאיתנו לא יחוו לעולם את התחושה האיומה הזו, וטוב שכך. אבל כמה חשוב לדעת שמדובר בפריבילגיה ובברכה שאינה מובנת מאליה. ברכה כזו שיכולה גם להתהפך על כל אחד ואחת מאיתנו. ממש כמו משה סילמן, שהצית את עצמו באירוע השנה למחאה החברתית, לאחר שלא הצליח להיחלץ מחובות והפך מאיש עובד ומתפרנס ל"עני - חשוב כמת" (מסכת נדרים).

זהו גם סיפורה של תקופה. הכניסה למגיפת הקורונה החריפה מצוקות כלכליות והביאה אנשים לייאוש מוחלט. מהנתונים של ארגון ער"ן נמצא שמתחילת המגיפה גדלו ניסיונות האובדנות על רקע כלכלי במאות אחוזים. החובות בישראל נמצאים בעלייה מתמדת, וחלק משמעותי מתוכם הם לדיור (משכנתאות והלוואות דיור, חובות לבעלי בית וכו'). ככל שהעוני עמוק, כך עמוק גם בור החוב. החוב הממוצע של משק בית חייב מהעשירון התחתון מגיע לפי שמונה מההכנסה השנתית. כלומר: חוב שנחוצות שמונה שנים של עבודה ללא הוצאות(...) כדי לסגור אותו.

לא מדובר בטרגדיה אישית. האישי הוא הפוליטי בגדול, במקרה הזה. כעומק החובות של הישראלים כך גודל ארגוני הפשע, שמשגשגים עם השוק האפור. העיוורון ואוזלת היד של ממשלות ישראל ניכרים בסוגיית הקרן למודרי אשראי, שנועדה לאפשר למאות אלפי ישראלים הנדחים על ידי הבנקים איזו תקווה בלי לשקוע לשוק האפור. הקרן אושרה ב־2016 בהיקף של 50 מיליון שקלים בלבד. והבשורות? היא לא התחילה לעבוד עד עכשיו. משרד האוצר גרר רגליים, הבנקים ברחו מהמכרז, והמלצת ועדת הכספים להגדיל את הקרן הייעודית זכתה להתעלמות.

וגם ליהדות יש מה לומר בעניין. סדום ועמורה, שכיכבו לא מזמן בפרשת השבוע, נחשבו מקום של עמידה על הדין ועל החוק. הבעיה? העמידה הדקדקנית הזו לא הותירה כל מקום לסיוע ולחמלה למי שאין ידו משגת. המידה של אנשי סדום היתה "שלי - שלי, ושלך - שלך", המביאה חורבן חברתי עצום. הפתרון המקראי של שמיטת חובות בשנת השמיטה, ואנחנו ממש בעיצומה של שנה כזו, לא מהווה ולו השראה למדיניות הישראלית בתשפ"ב. האשדודית האלמונית מצלצלת בפעמונים. והם מצלצלים לנו.