גלימה ללא הלימה

בכל פעם שאני בא לספר על מעללי הממשלה אני נתקל באותו הקושי: מאיפה להתחיל? אם זו פרשה דרמטית או פך משעשע, אין זה משנה. כל סיפור הוא תדהמה, וכל אחת כזו נולדת מתדהמה גדולה ממנה.

גדעון סער יוזם חוק האוסר על מינוי ראש ממשלה תחת כתב אישום. צריך תועפות של דמיון ויצירתיות בשביל לומר שהחוק הזה אינו פרסונלי, ואף על פי כן חיפשתי. שאלתי אנשים, נברתי ברשת, ואלו ממצאיי: כל המשפטנים שבהם נתקלתי, כולם עד אחד, סבורים שהחוק הזה הוא חוק פרסונלי. כל זאת אפילו מבלי להזדקק לאמירה הברורה והחד־משמעית של גדעון סער עצמו, שאמר במארס השנה ב־N12 לעמית סגל שהחוק פרסונלי.

אבל בסוף מצאתי. קיים משפטן אחד שטוען שהחוק הזה אינו פרסונלי. הקורא הסביר אולי חושב שמדובר בעורך דין תמהוני, רודף אמבולנסים שכותפות מקטורנו טלולות קשקשים, אלא שאין הדבר כך, נהפוך הוא. עורך הדין היחיד בארץ שאומר בקול רם שהחוק הזה כשר גלאט חלק, הוא לא אחר מאשר בכיר משפטני ישראל, האיש שניצב בקודקוד הפירמידה, אביחי מנדלבליט.

המשרה עצמה כמושג מופשט, וזהותו של הפקיד הממלא את הכיסא, הן שתי ישויות נפרדות, ונדמה שאת זה מנדלבליט שכח. דוגמה להפרדה כזו ולהפגנת כבוד כלפי המשרה המייצגת את הממלכה הישראלית יכול היה מנדלבליט לקחת מנתניהו. זה האחרון, בכהונתו כראש ממשלה, התייצב שנה אחר שנה בתוך סביבתם החומצית של בני משפחת רבין. שנה אחר שנה הוא הקפיד להגיע לאזכרה, לספוג עלבונות ושקרים ולשתוק. אלו דרישות התפקיד.

מנדלבליט, לעומתו, שם את כל הז'יטונים על הצבע האדום. לא פספס ולו הזדמנות אחת לנצל את משרתו על מנת לנגח את נתניהו. המעשה המבזה וחסר התקדים, שבו מנדלבליט הגיש את כתב האישום נגד נתניהו בשעה שזה האחרון נמצא בשליחות בארה"ב, היה במסגרת התנהלות משומנת שכולה קטנוניות להזיק.

כתב האישום שהגיש מנדלבליט הוא חרפה, הוא בושה, והדבר האחרון שאני מדבר עליו הוא התוכן. רשימה המונית, מזלזלת, זחוחה. שיכורת־כוח, מרושלת, חובבנית ומלאה שגיאות כרימון יד.

השיא, נכון לעכשיו כמובן, הוא ההצהרה של מנדלבליט המטהרת את הביזיון של סער. פרקליטות המדינה תחת הנהגתו של מנדלבליט היא גוף שנוא, מבוזה, נתון ללעג ולקלס, וכזה שזוכה שנה אחר שנה לשיעור האמון המזעזע ביותר בקרב החברה הישראלית.

הנתון מדבר על 50% אי־אמון, אבל המספר הזה הוא אשליה. זה המספר האמיתי: 100% מאזרחי ישראל לא יקבלו את הכרעת בית המשפט אם זו תפסוק נגד עמדתם. גם הרק־ביבים וגם הרק־לא־ביבים יטענו לשחיתות, להטיית דין, להתערבות פוליטית, לעבריינות. והם, שזה בעצם אנחנו, צודקים. על ההישג המפואר הזה חתום האיש שלקח את אבן הראשה המחברת בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, וזרק אותה למדמנה: אביחי מנדלבליט.