"זכויות האדם" בשירות הטרור

ארה"ב ביקשה לאחרונה מישראל הבהרות בעניין הכרזת משרד הביטחון על שישה גופים המתחזים לחברה אזרחית - כארגוני טרור. נראה שהפעם לא מדובר במשבר, אך חשוב שלא יתפתח כזה גם בעתיד.

ארגונים פלשתיניים המגבים מאבק אלים ומנהלים מערכות דה־לגיטימציה נגד ישראל, זוכים לתמיכה פוליטית וממומנים ביד נדיבה בידי ממשלות וארגונים אירופיים, באצטלה של קידום זכויות אדם. גם אלה מחבריהם שאינם מניחים פצצות או יורים ביחידות החוד האלימות, הם "תומכי הלחימה" של הטרור: מגייסים כספים למימון הפיגועים, משלמים לטרוריסטים ולקרוביהם, מגייסים בתעמולתם חברים חדשים לארגון ומזינים את האווירה האלימה בחברה הפלשתינית, שהביאה על העם הזה חורבן ומצוקה מתמשכת.

בסופו של חשבון מדובר בבואשים בעור קנרית, שלמדו לדקלם סיסמאות הזרות לערכיהם ולהשקפת עולמם ולרמות אמריקנים, אירופאים ואפילו קומץ ישראלים, המתעקשים לשקר לעצמם. כמו פדופילים המדברים בשם האהבה, הם פועלים בשם זכויות האדם, ומגייסים ערך חשוב למטרות נלוזות. קל להם לנהוג כך, כיוון שרדיקלים מעוותי־ערכים וטהרנים מבולבלים הצליחו להשתלט בהשתלטות עוינת על חלק גדול מאוד מארגוני זכויות האדם, ועל השיח בתחום הזה בזירה הבינ"ל. אלה שאינם מניפולטיביים מלכתחילה כמהים להרגיש ולהיראות טוב בסביבתם האידיאולוגית, וחותרים לכך על חשבון דאגה כנה לקורבנות הטרור.

הכסף המממן את הארגונים האלה בא בעיקר מאירופה, אך סכנת החסינות לטרור מפני אמצעי הנגד של ישראל יכולה להתממש רק באמצעות הממשל בוושינגטון. ישראל זקוקה לסיוע אמריקני במגוון נושאים, וחייבת להוכיח לממשל שצעדיה אינם מדכאים פעילות חברתית והומניטרית לגיטימית. מול גורמים "פרוגרסיביים" ורדיקליים אנטי־ישראליים בתקשורת ובאקדמיה חבל להשחית מאמץ, אבל מול הממשל, ובזרם המרכזי של החברה האמריקנית, חשוב ואפשר לשכנע. בפני חלקם ראוי אפילו לחשוף מודיעין. ממשל ביידן ביקורתי וחשדן, אך אינו אובססיבי ביחס לישראל ופחות נאיבי מול הפלשתינים מאשר אובאמה, שגרם נזקים קשים באזור כולו: נמנע מלסייע ל"מהפכה הירוקה" באיראן ב־2009, שיחק תפקיד מפתח בסילוק מובארק ובעליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים, והפנה כתף קרה לא־סיסי, שהציל את המזרח התיכון מציר "אחים מוסלמים" טורקי־מצרי, שהיה מקצין את האזור.

המתכון המזיק, המוכר גם מימי הנשיא קרטר, מתמקד בלחץ על משטרים תומכי ארה"ב, באופן המשרת בפועל את הרדיקלים האנטי־אמריקניים. עיקרו הכחשת הבדלי התרבות הפוליטית בין חברות פלורליסטיות לבין הזרם המרכזי בחברות הערביות, והנחה מופרכת שהלחץ הזה יקדם חלופה פלורליסטית ודמוקרטית בעלת אחיזה פוליטית נרחבת בציבור הערבי.

אלא שבחברות הערביות, הברירה היא בין משטרים אוטוריטריים פרו־אמריקניים החותרים ליציבות אזורית, לבין משטרי דיכוי רדיקליים גרועים אף מהם, המאיימים לגרור את המזרח התיכון לעימותים ולחורבן. המיעוט הליברלי־פלורליסטי האמיץ והמרשים, הרוצה בדמוקרטיה ובקידום זכויות האדם, הוא גורם זניח בזירה הפוליטית הערבית. את הרדיקלים, בני דמותם של נאצר, אסד, סדאם חוסיין או חמינאי, אי אפשר למתן, לביית ולגייס; אפילו לא לשחד. מולם יכולים להתייצב רק שליטים אוטוריטריים מקומיים בגיבוי אמריקני - "רכים" יחסית, כמו המלך חוסיין, או נוקשים יותר כמו השאה באיראן, א־סיסי במצרים ויורש העצר בן סלמאן בערב הסעודית. הבחירה האמיתית היא בין הקשה לעיכול לבין הקטסטרופלי.

את הטרור של חיזבאללה והפלשתינים - בהנהגת טיפוסים כמו ערפאת, נסראללה וסינוואר - יכולה להכשיל רק גישה ישראלית המשלבת נחישות, הרתעה, חשדנות ונוקשות מול אויבים, יחד עם ריסונים של חברה פתוחה ומדינה דמוקרטית. מול כישלון אמריקני במלחמה בטרור בעיראק ובאפגניסטן, שהסתיימה בבריחה, ניצבת הצלחה ישראלית לחיות ולשגשג לדורות לצד טרור מדוכא, בלי אופציה לברוח. ייבוש משאבי החזית העממית נדרש לכך.