מאיפה היא מוכרת לנו, הסכין הזאת?

ביום ראשון השבוע, לפני הפיגוע בשומרון, היה ניסיון פיגוע בצומת גוש עציון. בסרטון מהאירוע נראית ערבייה מתקדמת בסכין שלופה לעבר כוח צה"ל ואזרחים בטרמפיאדה. היא הולכת לאט, מהססת, אבל ממשיכה לצעוד גם אחרי שהחיילים צועקים אליה לעצור, גם אחרי שיורים ירי אזהרה מעל ראשה. הליכתה עקבית, והסכין עדיין בידה.

הכוח ירה ונטרל אותה. היא מתה מפצעיה. כן יאבדו כל אויביך ישראל. אני משערת שככה מרגיש רוב הציבור בארץ. אבל יש כמה שחושבים אחרת. "רוצה לומר לך שאני מזועזע. אישה בת 60 נורתה למוות על ידי שני חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש. נכון, היא נופפה בסכין, אבל ככה לא מתנהגים לוחמים", צייץ יאיר גולן, ועופר כסיף השווה והעלה: "לא ניסיון פיגוע ולא סכנת חיים". "לדברי אחיה היא היתה מובטלת וסבלה מדיכאון ומחרדה, וניסתה להתאבד לפני כמה שבועות", הוסיף רוגל אלפר ב"הארץ", ואף טען שנורתה כי היתה ערבייה, והציע להעמיד את החיילים היורים לדין בגין המתה בקלות דעת.

איזה כיף להיות שמאל קיצוני: אתה יושב בסביבה מבוקרת אקלימית ומצקצק. ביקום שלך יש היגיון למשפטים כאלה, אבל הקשר בינם לבין העולם האמיתי רופף. האישה מניסיון הפיגוע לא נורתה בגלל שהיא ערבייה, אלא כי היא החזיקה סכין והמשיכה להתקדם לעבר הכוח למרות הכל. סכינים כאלה בדיוק, בידיהם של בני עמה של האישה הזאת בדיוק, רצחו יהודים בצומת הזה בדיוק. כן, יש כאן גזענות, אבל מהכיוון ההפוך בדיוק.

זאת ועוד: אדם אובדני וחרדתי אינו משוגע. הוא מבין את ההשלכות של מעשיו. ואם הוא הולך לצומת ומאיים על יהודים בסכין, יש סיכוי יותר מסביר שלא יתחילו לעשות טלפונים כדי לבדוק אם הוא זכר לקחת קלונקס היום. זה התפקיד של המשפחה שלו. אם יש אדם אובדני - שומרים עליו באלף עיניים שלא יעשה את מה שנפשו החולה רוצה לעשות. ככה זה כשאוהבים.

והדבר העקרוני ביותר בכל הסיפור הזה הוא העיוות של התירוץ. הנרטיב המוצע קורע לב: אדם חולה נפשית, שאינו מהווה סיכון אמיתי לאיש, הולך לצומת הקרוב למקום מגוריו ומעמיד פני מפגע כדי שיירו בו. הסיפור הזה קצת מזכיר את הפרקים הקודמים בסדרה "למה זה אחלה לרצוח יהודים, אנחנו לגמרי מבינים ומכילים אתכם", ובהם: "אילוצים וקשיים חברתיים הובילו את המחבל לרצוח", "רומן אסור הביא את שני הנאהבים לבצע פיגוע דריסה", "היעדר תשתיות בכפר דחק את המפגע לעשות מעשה".

האם הכוח היה יכול לנטרל אותה בלי להרוג אותה? כמובן. כשמנתחים את המקרה במזגן, הוא היה יכול לתשאל אותה קודם, להרגיע אותה ולהזמין לה טקסי לספא הקרוב. אבל בחום של יום ראשון, במתח של צומת הגוש, שהוא אחד המקומות שידעו הכי הרבה פיגועים בארץ, צריך להחליט בתוך שניות.

ואם היה קורה מצב אחר, שאינו מופרך לצערי: הגברת מתקרבת לאט־לאט, מהססת כמו שהיא עשתה, החיילים חושבים על התקשורת שתשפד אותם, מהססים - ואז היא דופקת רייס ורוצחת נערה שעומדת בטרמפיאדה. מה היינו אומרים אז?