רב פעלים: המופת של הרב יונתן זקס

מכל החוויות שבעולם, את ספרו האחרון, "מוסריות", בחר הרב יונתן זקס לפתוח דווקא בתיאור של טביעה, הטביעה שלו. במהלך ירח הדבש שחגג זקס עם זוגתו באיטליה, הגיעו השניים אל אחד מן החופים שהמגף האירופי משופע בהם. חוסר שליטתו ברזי השחייה לא מנע מן החתן הטרי להיכנס למים, והוא מצא את עצמו נסחף בזרם, נגרף אל לב ים.

תחושת חוסר האונים המוחלטת והיד שהושטה לעברו אחרי הצלילה החמישית מתחת למים שינו את מסלול חייו של הסטודנט הצעיר לפילוסופיה. ממרחק השנים, וזמן קצר לפני מותו, הציג מי ששימש הרב הראשי של יהודי בריטניה את הרגע ההוא כרגע מכונן: "זו, עבורי, המשמעות הפשוטה של הושטת עזרה. אתה מניף יד, ומישהו רואה ומסייע לך להגיע לחוף מבטחים. עזרה תמיד תלויה במעשיו של אדם אחר".

הדאגה לזולת היא שהובילה את זקס, שבשבוע הבא תמלא שנה לפטירתו, אל הרבנות. תפיסת העולם העכשווית, הרואה בחיי הפרט עיקר ובסולידריות הקהילתית כלא יותר מחטוטרת המכבידה על היחיד בשעה שהוא מעפיל אל הפסגה, לא תאמה את ההתנסות של מי שקיבל את חייו בחזרה על החוף. ההבנה כי "כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע" הפכה אצלו להכרה מוסרית. את תפיסת העולם היהודית המעניקה חשיבות יתרה לערבות הדדית, הוא ראה כקריאת תיגר על הלכי הרוח האינדיבידואליים המתחזקים והולכים במערב. זה היה, בעיניו, הרעיון משנה החיים של כתבי הקודש היהודיים, ועליו הוטלה המשימה לתווך בין הרעיונות העתיקים־נצחיים לבין השיח הערכי העכשווי. אולי כך יוכל לגמול למצילו עלום השם, אולי כך יצליח גם הוא להושיט יד למי שנסחף בין הגלים התרבותיים של שנות האלפיים.

ההבנה כי תפקידו של איש הדת היהודי הוא, בראש ובראשונה, להציל חיים, חייבה אותו להשמיע קול מוסרי צלול. את נטייתם של פוליטיקאים בני זמננו להתייחס אל עצמם כאל כוכבי שביט, הוא ראה כביטוי למנהיגות ריקה מתוכן. את שבטו הוא לא חסך מפייסבוק החומרנית ומבוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, וזאת בשל חיבתו של האחרון להאדרה עצמית ולנאומים תוקפניים ונעדרי חמלה.

המודל הרבני שהציג זקס היה שונה מאוד מזה המוכר לנו מישראל. למי שמורגלים ברבנות המסתגרת בד' אמותיה, הנרתעת מכל עימות עם מוקדי כוח פוליטיים והמתקשה לנסח היגד של ממש בסוגיות המוסריות המשסעות את החברה הישראלית, נראה יונתן זקס לעיתים כחייזר מכוכב יהודי אחר. עמידתו על חובתו להשתלב בשיח המגדרי, התקשורתי והכלכלי של תקופתנו, בולטת במיוחד נוכח האלם התוקף את ההנהגה הרבנית המקומית בכל צומת שבו נדרשת אמירה ערכית של ממש. הראייה המגזרית התובעת מן הרב מסירות לצאן מרעיתו בלבד, הותירה את הפרהסיה הישראלית ריקה מכל תוכן יהודי ומוסרי. אצל הרב זקס, תפקידה של הדת הוא לשדרג את השיח הפוליטי, בעוד אצלנו היא מסתפקת בלשרת אותו.

בחוף הים הישראלי צריכה הדת לעמוד על סוכת המציל. במקום זה, לצערנו, עסוקים נציגיה בוויכוח על כשרות הארטיקים במזנון.