נשים על הבמה

תיאטרון. המקום שאמור להיות הכי פלורליסטי ושוויוני וליברלי. מעוזם של השמאלנים קפוצי הישבן, כהגדרתה של שרת התרבות לשעבר. אמנות - שעל פי כל הנתונים נשים הן אלה שרוכשות כרטיסים כדי לצפות בה, גוררות אחריהן גברים שספק אם היו באים בעצמם; עולם שבודק גבולות, מאפשר הצצה לחיים של אחרים, מציב מראה.

בעולם הזה, שערכיו הם מופת של פתיחות והכלה ואפשרויות, נשים היו אמורות לתפוס מקום של כבוד. לא רק בתפקידים לשחקניות ובתכנים, אלא גם בעשייה הכוללת. אבל בישראל של 2021, בתיאטרון הרפרטוארי, זה שמסובסד ע"י המדינה מכספי משלם המסים, ממוצע ההעסקה של במאיות הוא 13% בלבד. זה הכל.

זהו, זה הכל. נשים כמעט לא זוכות להיכנס בשעריו של התיאטרון הרפרטוארי הישראלי ככותבות או כבמאיות של הפקות גדולות. הן כן תביימנה הצגות פרינג', גם הצגות בבתי ספר למשחק, אבל איכשהו הן לא שוברות את תקרת הזכוכית של התיאטרון שבו נמצא הכסף הגדול.

פחות כתיבה נשית, פחות במאיות, זה אומר גם פחות נרטיב נשי. וזה לא שגבר לא יכול לכתוב או לביים הצגה על טיפולי פוריות או הטרדות מיניות. בטח שזה אפשרי, אבל יש חשיבות ומשמעות לקול האותנטי, לניסיון, לכאבים ולשמחות מיד ראשונה. ויש לסיפורים האלה קהל והצלחה. מספיק להסתכל על הנעשה בענקית הסטרימינג נטפליקס כדי לראות את ההשפעה וההד שעוררה הסדרה "מייד": עיבוד שנעשה על ידי המחזאית והתסריטאית מולי סמית' מצזלר לספר שכתבה סטפני לנד, בסדרה שמתנהלת דרך עיניה של הגיבורה הראשית.

אז נשות התיאטרון בארץ החליטו להילחם על מקומן, ולפני יומיים התקיים בתיאטרון צוותא כנס "50-50", שאורגן על ידי על ידי פורום יוצרות התיאטרון, וקרא לשלב יותר יוצרות במעגל העשייה המרכזי בתחום. מי שבחר להתייחס אליו היה דווקא מגיש הרדיו ינון מגל, שפרסם בטוויטר את כרזת הכנס תחת הכותרת "מה אשכנזי בעיניך.ת.?". כי הרי הכי קל לבוז לנשים שעוסקות באמנות ודורשות שוויון, ולהתייחס אליהן כחבורת מפונקות נטולות חיבור למציאות שמתאבססות על איזו אנקדוטה אזוטרית.

לו היחס הזה היה מגיע רק מאנשים שמבחינתם כל מה שהוא לא גיבוש סיירות לא נחשב ראוי להתייחסות, אפשר היה להתעלם. אבל העובדה שנשים נאלצות לקיים מאבקים כאלה בתוך מנגנון אמנותי שמקדש צדק ותיקון עוולות, היא בלתי נתפסת. איך אפשר לספר לקהל סיפורים על שוויון ומוסר כשמתקיים קיפוח?

לאף אחד אין זכות להטיף, אם הוא בעצמו לא מתנהל על פי הערכים שהוא מטיף אליהם. להרגיש נעלה והומני לא עושה אף אחד לכזה. זה אמנם תיאטרון, אבל פה לא מדובר על תפאורה - אלא על המציאות שמסתירים מאחוריה.