לא על עברי פי פחת

בימי נתניהו, ועל פי הניסיון הקצר כנראה גם בממשלה הנוכחית, יש הערכה נכונה לחומרת הסכנה האיראנית, ומתנהלת מערכה מתמשכת ומורכבת להתמודדות עימה

רה"מ בנט והרמטכ"ל כוכבי בעת ביקור בפיקוד צפון, צילום: קובי גדעון, לע"מ

טוב לנהל בפומבי מחלוקת לשם שמיים, במיוחד כשבני הפלוגתא מודאגים מתופעות דומות, וחלוקים בדבר חומרת הבעיה ובדבר עוצמת האילוצים המקשים על המענה. אבי בראלי צודק בשלושה עניינים חשובים שהעלה כאן שלשום ("התרעה, לא הרגעה", 17.10): כשהוא מתריע על תפקודה העלוב של המערכת הפוליטית בישראל, כשהוא מציין את שתלטנותה הכוחנית של המערכת המשפטית כאחד המכשולים החשובים לשיפור המערכת, וכשהוא מצביע על האיומים הייחודיים, הפנימיים והחיצוניים, שבשלם אסור לישראל להשלים עם מערכת פגומה מיסודה של קבלת החלטות לאומיות. על שלושתם כתבתי כאן בהרחבה. מתוך מגוון תחומי המחלוקת, ראוי להדגיש שניים.

איני סבור ש"קצינים מוגבלים בתפיסתם - שמדיניות הביטחון נמסרה לחזקתם הבלעדית כמעט - הם סכנה לביטחון הלאומי". ישראל נתברכה בשורת אלופים מקצוענים, מסורים וישרי דרך במטכ"ל, ברמטכ"ל נבון, מנוסה ורחב מבט, ובפתיחות לביקורת אסטרטגית, בהיקף ובעומק ייחודיים, שעליה אני מעיד מניסיוני האישי. הם כמהים להנחיות הדרג המדיני ומחויבים עמוקות לכפיפותם למנהיגות הנבחרת. אפשר לחלוק על עצתם המקצועית ויש ביניהם הבדלי יכולות, כמו בכל קבוצה מוצלחת אחרת, אך על פי כל אמת מידה סבירה, אין הצדקה לתארם כ"מוגבלים בתפיסתם" ובוודאי לא לטעון שהם "סכנה לביטחון הלאומי".

בתחום הביטחון קשה להאשים את ההנהגה הנבחרת בחוסר תפקוד או בתפקוד לקוי מיסודו. בימי נתניהו, ועל פי הניסיון הקצר כנראה גם בממשלה הנוכחית, יש הערכה נכונה לחומרת הסכנה האיראנית, ומתנהלת מערכה מתמשכת ומורכבת להתמודדות עימה, בשילוב מרשים של תעוזה אסטרטגית והימנעות מוקפדת מהרפתקנות. זו משלבת הובלה אופרטיבית של קצינים אחראיים, הקשובים לאילוצי הסביבה האסטרטגית, עם אישים נבחרים המתנהלים בדרך כלל באחריות.

בנושא הפלשתיני, שבו אני חלוק על כמה מן התפיסות והדגשים של הדרג הצבאי והמדיני, לא מדובר בחוסר אחריות או בהתחמקות מהתמודדות עם הבעיה המורכבת ועם אילוציה הפנימיים, האזוריים והבינלאומיים. מדובר בגישה לגיטימית, המעניקה, לדעתי, משקל יתר לשיקולים מסוג אחד ופחות משקל מהראוי לאחרים. שגיאות דומות ואף קשות מאלה אפיינו לפעמים גם את מדיניותם של מנהיגים כריזמטיים בממשלות יציבות בדורות קודמים.

איני מסכים גם שמצבה של ישראל חמור יותר ממצבן של הדמוקרטיות המערביות. נכון ש"בארה"ב לא התחולל משהו דומה להונאת הבוחרים של ימינה", אבל זה אינו מדד מתאים לחומרת העיוות, שכן שיטת הממשל שם אינה מאפשרת תרגיל פרלמנטרי דומה; עיוותי המיקרו שלה שונים ומקוממים לא פחות. אלה בטלים בשישים מול האסון הסוציו־פוליטי המשסע את העם האמריקני כבר יותר מעשור בין הדמוקרטים לרפובליקנים, לשני מחנות המקיימים ביניהם "משחק סכום אפס", על חשבון האינטרסים הלאומיים של ארה"ב. בהתחכמות מרה הצעתי לידידים בקונגרס לאמץ את "פתרון שתי המדינות לשני עמים". השסע הזה קורע את החברה, ומחליש את יכולתה להתמודד עם הצרכים החיוניים של העולם החופשי מול האתגר הסיני ואיומים אחרים, כיוון ששלל מההנהגה הלאומית תשתית חיונית למאבק מכריע בחוץ - חוסן לאומי המבוסס על הסכמה רחבה מבית.

על קרע פחות חמור מזה, הפוקד עכשיו את שותפתנו שמעבר לאוקיינוס, שילמה ישראל מחיר בלתי נסבל בין מלחמת לבנון הראשונה לאינתיפאדה השנייה, כאשר הימין והשמאל ניהלו "משחק סכום אפס" שנועד ליצור עובדות מוגמרות ביהודה ושומרון: התנחלות בלב האזור המאוכלס מכאן, ואשליית השלום של אוסלו משם. המצב בחברה הישראלית היום הרבה פחות חמור.

צרת רבים אמנם אינה אפילו חצי נחמה, אך גם לא רק "נחמת טיפשים". היא מצביעה על גורמי עומק מבניים, המחייבים את הדמוקרטיות לאמץ רפורמות אבולוציוניות, שלא תשפוכנה את התינוק עם מי האמבטיה. ההצעות המוכרות לשינוי דרמטי ומיידי אינן משכנעות במעשיותן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר