התרעה, לא הרגעה

במאמר שפורסם פה לפני כמה ימים (12.10) ביקש דן שיפטן "פרופורציות" כשאנחנו בוחנים את המשבר הפוליטי בישראל. האם ההרגעה שלו מוצדקת? האם ייתכן שהחברה האזרחית והכלכלה של ישראל יתמודדו מעצמן עם אתגריה הגדולים של המדינה, כאשר הייצוג הפוליטי שלנו שבור והמפלגות מתנוונות? כאשר שיטת הבחירות היחסית הקיצונית מפוררת אותנו יותר ויותר? כאשר הממשל בישראל מוכפף בהדרגה לשליטה מוחלטת של תשלובת הפקידות, הקצונה, הפרקליטות והשופטים, על חשבון הנציגים המוסמכים של הציבור?

שיפטן מעלה שלוש טענות. ראשית, הוא דוחה על הסף את הטענות המניפולטיביות של אנשי "רק לא שוב ביבי" ש"הפשיזם בשער". שנית, הוא מצביע על ההצלחות הבולטות של ישראל בהתמודדות עם אתגריה האסטרטגיים והכלכליים. בזה הוא רואה הוכחה שרק במידה מוגבלת המדינה תלויה בפוליטיקה שלה. כביכול ממשל לא יציג, לא יעיל ולא אוטונומי אינו משבש את התפקוד המוצלח של החברה האזרחית ושל הכלכלה בישראל. תפקוד מוצלח זה, כדבריו, מוליך אותו לטענתו השלישית: מנקודת ראות השוואתית, כל הדמוקרטיות החשובות סובלות ממשבר, ואילו בישראל עוצמתו פחוּתה. המדינה מצליחה למרות הפוליטיקה הרעועה שלה.

אכן, אין הצדקה להתרעות שעצם מנהיגותו הארוכה של נתניהו או ההתקפות על הפרקליטות ואי־האמון הגובר בהאשמותיה הם גילויים של "פשיזציה". נתניהו שגה וסיכן את המשטר הדמוקרטי מהכיוון ההפוך: הוא הזניח את הצורך החיוני, שהלך והתברר בשנים האחרונות, לערוך רפורמה מקיפה במערכות אכיפת החוק והמשפט. הוא נרתע מפניהן, אולי בתקווה שיניחו לו, והן תקפו אותו בכל זאת. ההזנחה הזאת היא המטילה עכשיו צל על הדמוקרטיה הייצוגית שלנו. שיפטן ממעיט בערכו של האִיוּם, אבל בית משפט המכתיב מדיניות הגירה הוא סכנה אסטרטגית למדינה. וקצינים מוגבלים בתפיסתם, שמדיניות הביטחון של ישראל נמסרה לחזקתם הבלעדית כמעט, הם סכנה לביטחון הלאומי. דורסנות מערכת האכיפה והמשפט גוררת עיקור של הפוליטיקה הייצוגית בישראל, רודנות של פקידים ושגרת מחשבה ביורוקרטית. פה מקור המשבר, ובשיטת הבחירות היחסית האסונית.

המחשבה שחברה יכולה להנהיג את עצמה אף שהיא סובלת משלטון מנוון, היא הנחה לא מבוססת. תיתכן רק אחת משלוש חלופות: חברה תחת כיבוש, תחת רודנות או שלטת בעצמה באמצעות נציגים. אבל לא תיתכן חלופה של מעין "יד נעלמה". הצלחות או כישלונות של חברה אינם פועל יוצא של הנהגה בלבד, אבל הם תלויים בהנהגה. למנהיגים הנבחרים של העבר הרחוק והקרוב יש תרומה מכרעת להצלחות ולכישלונות עכשיו. לכן ההרגעה של שיפטן אינה רצויה: היא מסיחה את דעתנו מהתמודדות חיונית עם משבר הנהגה חמור עקב הפגיעה בייצוג הפוליטי אצלנו.

אכן, הדמוקרטיה הייצוגית מצויה במשבר כמעט בכל המקומות, אבל מנקודת ראות השוואתית, בישראל המצב חמור יותר. בארה"ב לא התחולל משהו דומה להונאת הבוחרים של ימינה. הפוליטיקה הגרמנית לא איבדה את יכולת ההתקשרות הקואליציונית ולא התפוררה לכל כך הרבה מפלגות קטנות ובינוניות. בריטניה שמרה על פוליטיקה של שתי חלופות ברורות במפלגות שלטון המוצגות לבוחרים. בישראל, לעומת זאת, מתהווה איום מערכתי על עצם ההיגיון של ממשל נציגים.

גם בצד השני של המשוואה, ישראל ניצבת מול אתגרים גדולים הרבה יותר מאלו של הדמוקרטיות האחרות. הגיבוש החברתי והלאומי שלנו לא הושלם. אנחנו נאבקים על הריבונות בארץ. המאבק עדיין לא הוכרע, והוא אף גולש בהדרגה לעימות עם האזרחים המוסלמים. שתי מעצמות אזוריות, בייחוד איראן אך גם טורקיה, מטילות עלינו צל. מעמדם של היהודים ב"ארצות הרווחה" העיקריות מתערער. גורלם בהחלט יכול להגיע אל פתחנו. כל זה מחייב הנהגה נבחרת אחרת לגמרי מזו שהפוליטיקה הישראלית העלובה יכולה להעמיד, ולכן מחייב שינוי מערכתי של זירת המפלגות ושיטת הבחירות בישראל.