החוק להגבלת מנהיגות

מה משותף למרגרט תאצ'ר, הלמוט קוהל, טוני בלייר ואנגלה מרקל? הם היו ראשי ממשלה של בריטניה, אם הדמוקרטיה הפרלמנטרית המודרנית, ושל גרמניה, דמוקרטיה פרלמנטרית יציבה, שעברה הנורא גרם לה להקיף עצמה באבטחות חוקתיות מפני גלישה לדיקטטורה. כולם כיהנו בעשורים האחרונות במשך זמן רב יותר מכפי ששר המשפטים גדעון סער מציע להקציב לראש הממשלה הישראלי בעתיד (שמונה שנים).

תאצ'ר כיהנה 11 שנים בבריטניה (1990-1979) וחוללה שם מהפכה חברתית־כלכלית, לטוב או לרע. קוהל כיהן 16 שנים בגרמניה (1998-1982). הוא הנהיג בהצלחה את האיחוד ההיסטורי עתיר הסכנות עם גרמניה הקומוניסטית, והיה אחד המנהיגים המכוננים של האיחוד האירופי. יורשיו, גרהרד שרדר (שבע שנות כהונה) ואנגלה מרקל (15 שנים) המשיכו וביססו את מפעליו. טוני בלייר עמד 10 שנים בראש הממשלה של בריטניה (2007-1997). הוא הוציא את מפלגת הלייבור מבור אלקטורלי, הביא לקץ מלחמת האזרחים בצפון אירלנד והמשיך בשינויים המבניים של תאצ'ר ויורשה ג'ון מייג'ור.

הדמוקרטיה הפרלמנטרית בגרמניה ובבריטניה של העשורים האחרונים התאפיינה ביציבות רבה וביכולת להסתגל לשינויים ולחולל רפורמות מהותיות. זה מה שאנחנו רוצים משלטון העם: יציבות, אך גם יכולת לחולל שינוי; ייצוג הולם ומשילוּת למי שנבחרו לאכוף את רצון העם על הקצונה והפקידות. לא היה כל קושי להחליף את שני המנהיגים המכוננים של התקופה - כאשר רצו בזה הבוחרים (קוהל) או מפלגת השלטון (תאצ'ר).

לפיכך, הנימוקים הענייניים או המשטריים של סער להגבלת הכהונה אינם מחזיקים מים. אמנם נבחרים חזקים עלולים להסב נזק למדינתם, כשם שהם עשויים להועיל לה, אבל שום משטר לא יסכל את נזקיה של הנהגה כושלת. לכן, כשאנחנו בוחרים מנהיגים, מוטלת עלינו אחריות כבדה. שום חוק לא יסיר אותה מעלינו. כשלעצמו, ראש ממשלה חזק אינו איום על המשטר הדמוקרטי, והוא אף עשוי להיות נכס אסטרטגי למדינתו. דוד בן גוריון הוא הדוגמה הבולטת אצלנו. לפי סער, היה מוטב שראש ממשלה כושל כמו משה שרת יחליף אותו.

לא הגנה על המשטר הדמוקרטי היא אפוא המניע של סער ושל הממשלה החדשה להגביל את כהונת ראש הממשלה בישראל. המניע המיידי הוא חוויית הקושי של טוענים לכתר למול כוחו של המנהיג - של סער ועמיתיו לפיד, ליברמן ובנט. הם מאמינים שהקושי שלהם להדיח את נתניהו נבע ממשך כהונתו, אבל למעשה הוא היה תוצאה של העובדה הפשוטה שגם מפלגתו וגם בוחריה לא רצו בהחלפתו, למרות האשמות הפרקליטות. זה הפיל בחדר של הדמוקרטיה הישראלית: העובדה הניצחת והמפתיעה שהליכוד והמוני בוחריו אינם מאמינים להאשמות החמורות של הפרקליטות. יריביהם מאשימים אותם בטיפשות ובהשתעבדות של "בבונים" (כביטוים הדוחה) למנהיג. הם אינם מביאים בחשבון שאולי הטיפשות היא שלהם - אמון בכתבי אישום מופרכים, ואף ההשתעבדות היא שלהם - לפרקליטות.

אבל לא רק חוויית הטוענים לכתר היא המניעה את סער. המניע המסוכן הוא זה שהוליד את כתבי האישום נגד נתניהו: רצונה של המערכת המשפטית, שסער כביכול עומד בראשה אבל בעצם נתון למרותה, למנוע עלייה של מנהיג חזק שעלול לקרוא תיגר על עליונותה. ומדובר בעליונות שלטונית־ביצועית, לא רק עליונות בפיקוח החוקי, האמורה להיות לה מכוח הפרדת הרשויות. זה גם המניע לחוק השני שסער מציע, המאפשר ליועץ המשפטי לבטל או לסכל את בחירת הציבור באמצעות אישום פלילי שלא הוכח. תיקי נתניהו נולדו בניצחונו ב־2015, כאשר הובהר שהוא נעשה אחד מראשי הממשלה החזקים בתולדותינו, וכאשר במחנהו הפוליטי התגברה התפיסה שיש להגביל את עוצמת המערכת המשפטית. סער הוא משרת של המערכת הזאת, על חשבוננו - על חשבון יכולתנו לבחור מנהיגים אפקטיביים שיגשימו את רצוננו הפוליטי.