זה עשרות שנים שבפוליטיקה הישראלית שגור מונח שאינו דורש פרשנות מיוחדת: "הימין שבימין". מפלגות שטוענות שהן ימינה מהליכוד, כמו המפד"ל והתחייה, שאוישו ברובן על ידי קבוצה חברתית די דומה של הציונות הדתית. בצד זה, גם כולם זוכרים את העובדה שהיו אלו דווקא אותן מפלגות מימין לימין שהפילו את שלטון הימין ב־92' וב־99', ובעקבות זאת קיבלנו את אוסלו והאינתיפאדה השנייה, בהתאמה.
רלוונטי ככל שיהיה גם לימינו, כל זה אינו חדש. מה שהוחסר מן הפאזל הפוליטי של הימין, שלא בצדק, הוא חלקן של המפלגות החרדיות. בעשור וחצי האחרונים מתגבשת עובדה פוליטית חדשה. ברית די יציבה בין המפלגות החרדיות לבין המחנה הלאומי. ברית שיש לה משמעות אידיאולוגית עמוקה.
הרי עד ממשלת אולמרט, המפלגות החרדיות עוד היו לשון מאזניים. והנה משהו קרה אי־שם במו"מ הקואליציוני ב־2009, והפספוס הגדול של לבני היה שזור בברית שנרקמה בין הליכוד לחרדים. הרגע הזה הפך לנקודת מפנה אידיאולוגית, לא פחות מפוליטית. מאותה שנה ואילך, המפלגות החרדיות לא נטשו את המחנה הלאומי. לא מרצונן, לפחות (היתה זו הבית היהודי שהעדיפה את הברית עם לפיד ב־2013).
יש שיגידו שהברית היציבה נובעת מהבטחות ומתקציבים למפלגות החרדיות, אבל ההיגיון הזה לא מסביר מדוע לא הצטרפו כל השנים לצד השני עבור תמורה דומה. הסבר חלופי הציג כאן לא מזמן קובי אריאלי ("בכיס של הבוחרים שלו", 6.4), שטען שלמנהיגי המפלגות החרדיות אין כל ברירה: הציבור החרדי מזוהה פוליטית ומדינית עם הימין. הוא "בעל תודעה עמוקה של ישראל השנייה", אם כי "רוב החרדים מנותקים מתפיסת ארץ ישראל השלמה".
אך אל לנו לייחס את הנאמנות של החרדים, וש"ס במיוחד, רק למושגיו של ד"ר בן חיים. הטענה לזיקה סוציולוגית אתנית־דתית־מעמדית מאמצת למעשה את הנרטיב של ישראל הראשונה: להתנהלות מפלגות הציונות הדתית מיוחסים אידיאולוגיה וערכים, בעוד את החרדים מניעה רק הזדהות שבטית. לעומת זאת, כשמחליפים בין הסיבה והתוצאה, מתגלה סיפור פוליטי־אידיאולוגי מרתק. קרי, במקום לשאול מדוע המפלגות החרדיות הצטרפו לגוש הימין, יש לשאול על התרומה שהעניקו לדרך הימין בעצם הישארותן. לברית שנכרתה ב־2009, לנאמנות המתמשכת של המפלגות החרדיות למחנה הימין, יש אפוא צד נוסף.
בזמן שהימין שבימין, אותה קבוצה שלכאורה אין לאיש ספק לגבי נאמנותה לא"י, יצאה להרפתקאות פוליטיות שונות, הישארותם הכמעט מובנת מאליה של החרדים היא שהעניקה רוח גבית לימין ולנתניהו. הוא קיבל את הגיבוי הפוליטי־קואליציוני שאפשר לו לחולל את המהפך המדיני־ביטחוני־כלכלי שצפינו בו. במילים אחרות, הברית הפוליטית הזאת שמרה על ארץ ישראל, וזאת לעומת המשחקים של הבית היהודי ב־2013; של כחלון ב־2015; של ליברמן ב־2019; של הימין החדש; של ימינה שהתנגדה לתוכנית הריבונות של טראמפ; ושל ימינה ותקווה חדשה שמוכנות כעת לסכל הקמת ממשלת ימין מאינטרסים אישיים.
תהא הסיבה הפוליטית אשר תהא, התוצאה האידיאולוגית ברורה: דה פקטו, אם נביט ימינה, על קרקע המציאות בעשור האחרון - נמצא שם תמיד את המפלגות החרדיות.
