אסור להירתע מלהציג את האמת שלנו, גם באו"ם

בנאומו בשבוע שעבר בפני עצרת האו"ם בחר ראש הממשלה, נפתלי בנט, להתעלם מן "הפיל שבחדר" - המאבק שבין ישראל לפלשתינים - בין שהמאבק בטרור חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה, ובין שהמאבק, לעיתים מדיני אך לעיתים גם צבאי, עם הרשות הפלשתינית ושלוחיה ביהודה ושומרון.

ראש הרשות, אבו מאזן, דווקא הרים את הכדור להנחתה כשאיים בנאומו בעצרת האו"ם לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג כדי שזה יכפה על ישראל לקבל את עמדות הפלשתינים. אבל בנט העדיף להפנות מבט ולהתעלם, ותחת זאת לדבר על ההתמודדות עם הקורונה וגם על איראן והסכמי השלום עם מדינות המפרץ. ייתכן שהדבר נבע מרגישויות פנים־קואליציוניות, ואפשר גם שביקש להבטיח את המשך החיבוק החם מממשל ביידן ומן האיחוד האירופי. אלו עודם מקווים כי ממשלתו של בנט תיישר עימם קו בסוגיות שעל הפרק, ההסכם המתגבש עם איראן ואולי אף חידוש המגעים עם רמאללה.

אבל אם חשב בנט שההתעלמות מהפלשתינים תעלים את שאלת הסכסוך עימם מסדר היום העולמי, באה קמלה האריס, סגנית נשיא ארה"ב, והוכיחה אותו על טעותו. גם היא, אגב, בחרה כבנט להתעלם מהפיל שבחדר - דמוניזציה של ישראל המצדיקה את המאבק בה, אבל בהתעלמות זו נתנה עידוד ובעיקר פרסום לעמדות של שונאי ישראל המרימים את ראשם גם בארה"ב.

בביקור באוניברסיטה, נשאלה האריס על ידי סטודנטית מדוע ארה"ב תומכת בישראל, "המבצעת רצח עם ועוקרת אנשים מבתיהם". היא הנהנה בראשה במה שהתפרש כהסכמה עם הדברים ובתשובתה שיבחה את התלמידה על שהיא משמיעה בקול רם את "האמת שלה".

אלף כבאים לא יעזרו לכבות את התבערה שחוללה האריס, וגם לא שפע ההתנצלויות הנשמעות עתה בשמה, אם כי לא בקולה. שהרי היא העניקה, גם אם לא במתכוון אלא מתוך פחדנות, לגיטימציה לעלילת דם שפלה, כמו גם הביעה תמיכה ברעיון ההזוי שיש יותר מאמת אחת, היינו שלא רק קולם של האמריקנים שנהרגו בפיגועי 11 בספטמבר ראוי להישמע אלא גם האמת של הטרוריסטים שביצעו פיגועים אלו.

בנט שכח, ו"תקרית האריס" הזכירה לו ששאלת הסכסוך הישראלי־פלשתיני אינה רק שאלה הנוגעת לעתידה של עזה תחת שלטון חמאס ואפילו לא לעתיד יהודה ושומרון. השאלה נוגעת בשורשי קיומה של מדינת ישראל, שקמה מתוך מאבק בין היישוב היהודי בארץ לבין האוכלוסייה הערבית. כל ניסיון שנעשה בעבר להפריד בין העבר הרחוק, "תיקי 1948", לבין ההווה, שאלת איו"ש ועזה, "תיקי 1967", כשל, וכל מי שחשב שבכיסו פתרון לבעיות ההווה, מצא עצמו מתמודד עם דרישת הפלשתינים ל"זכות השיבה" אל מדינת ישראל.

ישראל אינה צריכה להירתע מלדון בסכסוך עם הפלשתינים ובשורשיו ההיסטוריים, ואסור לה לוותר על ההזדמנות להציג את עמדותיה ואת "האמת שלה", הנהנות מקונצנזוס נרחב בציבור הישראלי. אחרי הכל, אם אנו לא ננצל הזדמנויות אלו - ינצלו אותן הפלשתינים ותומכיהם.