מדינה אוכלת קשישיה

יום הקשיש הבינלאומי הוא הזדמנות טובה עבורנו לשפר את היחס לבני ולבנות הגיל השלישי • המדינה צריכה להוקיר את מייסדיה ולהקצות את המשאבים הדרושים לרווחתם • רק כך הדור הבא יגמול לנו כשנגיע לגיל זקנה • לרגל יום הקשיש

קשישה יושבת לבדה בדיור מוגן, ארכיון, צילום: גדעון מרקוביץ'

יום הקשיש הבינלאומי מתקיים זו השנה השנייה ברציפות בסימן הקורונה שפגעה קשות בגיל השלישי ברחבי העולם. כזכור, בישראל נעשה רבות על מנת להגן על הקשישים מלהידבק בנגיף, אך לפחות בחודשים הראשונים למגפה, המחיר היה כבד. הקשישים המפוחדים "נכלאו" בביתם או במוסד בו הם מתגוררים מבלי אפשרות להיפגש עם קרוביהם וההשלכות הנפשיות והבריאותיות נמשכות עד ימים אלה. יחד עם זאת, הכרסום ביחס המדינה לקשישים התחיל לפני המגיפה.

הכול מתחיל מהערך היהודי העתיק "והדרת פני זקן", כאשר הכוונה היא לא רק לקום לפני הקשישה באוטובוס. מדינה וחברה מוסריות, בריאות בנפשן וברוחן, צריכות להוקיר תודה לאותם הזקנים שבצעירותם עמלו על הבסיס עליו עומדת ישראל. הזרעים שנזרעו בשנות הקמת המדינה נותנים פירות ואנחנו צריכים לגמול בחזרה למייסדים שעוד בינינו, כדי שהדור הבא יידע גם הוא לגמול לנו כשנגיע לגיל זקנה.

חברה בריאה לא תתנהג כמפעל תעשייתי המשלם משכורת לעובד כל עוד הוא פרודוקטיבי וברגע שהוא לא יצרני - תשלח אותו לנפשו. המדינה צריכה לדעת להקצות משאבים ולהתייחס לזקן, לחולה ולבודד. הם חלק מן החברה וכשהם מכורכמים ופגועים, החברה כולה פגומה. השקעת החברה צריכה להיות בתעסוקה לקשישים וביצירת תקשורת מותאמת מצד הרשויות, מתוך הבנה שרבים מהקשישים אינם דיגיטליים.

קשישה משחקת במחשב - לא כל המבוגרים הם דיגיטליים ויש להתחשב בכך. ארכיון, צילום: אריק סולטן

יש לספק יותר סיעוד ותמיכה, קדימות באירועי תרבות לפחות פעם בשבוע (כפי שזה נעשה בתוכנית "שלישי בשלייקעס") ודווקא עכשיו כאשר המשק ומוסדות התרבות חזרו לשגרה כמעט מלאה. הגיע הזמן להעלות גם את שכר המת"בים (עובדים סיעודיים עם הכשרה בסיסית). כך נרוויח גם מצמצום האבטלה ונקבל יותר תמיכה בזקנינו.

חוסר הוקרה זה מקרין גם לצעירים, שלא מתייחסים נכון לזקנים וחסר להם יחס של הכרת הטוב לדור הקודם ובסופו של דבר, לא תהיה להם הכרת הטוב לאף אחד. כשאין כבוד לזקנה - אז כל הערבות ההדדית נפגעת מכיוון שמדובר בסולם ערכים מוסרי שבאיזשהו מקום נפרץ.

אין זקן שלא היה פרודוקטיבי ולא הועיל לחברה. הם שילמו ועדיין משלמים מיסים, לקחו חלק בהקמת המדינה כאזרחים או כחיילים ותרמו לכלכלה הישראלית בזכות כוח הקנייה שלהם, שרק התעצמו מאז שיצאו לגמלאות. עליבות ובושה הם מנת חלקם של אלו המחויבים לחיים של הקשישים רק אם זה כלכלי או משתלם.

יש לעלות את שכר העובדים הסיעודיים. קשיש בפארק רמת גן, ארכיון // צילום: משה שי, צילום: משה שי

בצרפת לדוגמה, הכריזו בתחילת הקורונה שלא יטפלו בבתי החולים באנשים מעל גיל 75 והרופאים היהודים במדינה מחו נגד ההצהרה הבזויה הזו. השרירותיות בהגבלת גיל לא ברורה. לשמחתי בישראל אנחנו לא במצב הזה, גם אם יש אסכולה כזו בעולם הרפואה שנותנת קדימות בטיפול לצעירים. בישראל, בתי החולים עושים הכול על מנת להציל את חייו של חייל צעיר שנפצע בפעילות מבצעית או במלחמה ובאותה מידה, עליהם לטפל כך בקשיש שלחם בכמה ממלחמות ישראל וגם אם לא לחם רק מפני שלאחרונה עלה לארץ. בשונה ממדינות מערביות, אנחנו נאבקים על כל חולה סרטן על מנת להציל את חייו - גם אם חלילה הוא ייצא מזה נכה. בלבד שיילחם על החיים.

אימא שלי ז"ל נפטרה לפני כשנה והיה לה הליכון. בחלק ממדינות באירופה נהוג להתקין פעמון אופניים על ההליכון על מנת שהקשישים יעברו ברחוב ללא הפרעה, ושם זה מובן מאליו. אימי הייתה אומרת: "איזה כבוד זה לישראל שפה לא צריך להתקין פעמון על ההליכון כי אנשים רגישים ומפנים את הדרך". אלו ערכי מוסר שחייבים לחנך אליהם ולשמור עליהם בכל מחיר.

אני חושב שההליכון הזה, הוא אחד הביטויים היפים לכך שיש לנו כבוד לזקנים. "זקן" הוא כינוי כבוד למי שקנה לפנינו את עולמו במעשיו ובחוכמת החיים המצטברת שלו. כדאי לזכור שהקשישים של היום הם צעירי האתמול והצעירים של היום הם קשישי המחר.

מיכאל (מיכי) וסרטייל הוא יו"ר ומייסד עמותת יד תמר המעניקה תמיכה למשפחות חולי סרטן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר