"התחושות מטלטלות, אנחנו עם המשפחות"

כל היום היינו בחיוכים. ארץ ישראל יפה ופורחת, ילדים צוחקים, שרים. בזמן שקיבלתי את ההודעה על התאונה הייתי בגלבוע, ומאז אני מנסה לשחזר איך מרגע של התלהבות ושמחה הגענו לסיום שכזה. מדובר בתחושות כואבות ומטלטלות, ולמען האמת עדיין אין זמן לעכל את זה - אנחנו כרגע בעשייה, משתדלים לעזור ולחבק את ההורים שמגיעים עם דמעות בעיניים.

החניכים שהיו מעורבים בתנועה היו בטיול חד־יומי במסגרת מסע סוכות, שבו משתתפים 30 אלף חניכים מכל רחבי הארץ. אישית ראיתי את החברים שלהם שמחים, צוחקים ושרים, ואני בטוח שגם הם היו כך רגע לפני התאונה. אין ספק שהתחושות קשות.

לאורך הערב הייתי בבית החולים זיו בצפת, מקבל את המשפחות, מסייע להן לדעת מה המצב של יקיריהן. אני יכול לספר שהייתה משפחה אחת לפחות שהגיעה לזיו, ראתה חולצת תנועה של בני עקיבא ופלטה אנחת רווחה. הם אולי מודים שאנחנו שם, אבל לנו זה המובן מאליו. קפצנו לרכבים והתחלנו לנסוע צפונה. השאלה היתה מי מגיע למקום התאונה או לבתי החולים - לא אם לעשות זאת.

כעת אנחנו מתמקדים בחיבוק המשפחות. צוותים של התנועה נמצאים בבתי החולים, מסייעים למי שזקוק לסיוע. במקביל, בכל רחבי הארץ, היו חניכים שקראו פרקי תהילים לרפואת הפצועים, מתפללים שמגיפת תאונת הדרכים תעבור מאיתנו.