זה לא בנט, זה הרס המפלגות הדמוקרטיות

אפשר להבין את המרירות של רבים ממצביעי בנט. בצדק הוא מעורר בהם בוז ודאגה. בדרך אופיינית לשיח השטחי הרווח, האכזבה מתמקדת באישיותו. אומרים עליו שהוא מאחז עיניים. אבל זו אינה בעיה אישית, אלא מערכתית. היא תוצאה של משבר המפלגות.

בנט אינו הראשון שהוליך פה שולל, ולמרבית הצער גם לא האחרון. גם לפיד וליברמן נוטים לזגזג. שלושתם חברו עם אסלאמיסטים, למשל, בסתירה להתחייבויותיהם, וחיקו בזה את החיזור הקטלני נתניהו־עבאס. בוחרי גנץ רבים הזדעזעו מחבירתו עם נתניהו בשנה שעברה. הוא ודאי הטעה את המעטים מהם המחשיבים את החלת החוק בבקעת הירדן, ולבסוף התפאר ש"הצליח" למנוע אותה. כללית, בתרבות הפוליטית שלנו אין "מורא הציבור" שורה על "המנהיגים", כראוי בדמוקרטיה. הם לא חוששים ומנהלים את יחסיהם איתנו בזירה שיווקית מניפולטיבית בלבד.

גם בעבר היו תקדמים מובהקים ל"הובלה באף" של הציבור. שרון ראה משם דברים שלא רואים מכאן ברצועת עזה, וצפצף על הליכוד ועל ההתחייבויות של עצמו. רבין ופרס התכחשו למצע העבודה ששלל מדינה פלשתינית, ואחרי בחירות 1992 אימצו את מצע מרצ בהסכמי אוסלו. האם רבין חזר בו מההתכחשות בנאומו האחרון בכנסת על בקעת הירדן, ערב הרצח? או אולי רצה לחזור ולהטעות את בוחריו הניציים, כששלטונו נמצא בסכנה, לנוכח פיגועי ההתאבדות שריסקו את ההסכם עם ערפאת? בגין פרש מממשלת המערך, מפני שאימצה את העיקרון "שטחים תמורת שלום", אך אימץ אותו בעצמו כשעלה לשלטון ב־1977.

כל אלה נבעו גם מהיחלשות המפלגות, שהן מערכות לתיווך דמוקרטי בין ההנהגה לבין הציבור. לאחרונה החמיר התהליך וכמעט נעלמו המפלגות, למעט הליכוד והעבודה. "המנהיגים", שהם בעצם מנהלים, כאילו נושאים פה באחריות כלפי "ציבור" אנונימי. אבל למעשה הם "משוחררים" מחובה למסור דין וחשבון לציבור באמצעות מפלגות דמוקרטיות. המצב החמיר לעומת ימי בגין, שאמנם רמס את הליכוד בדרכו לסגת מסיני, אבל לפחות התמודד לאחר מעשה במרכז המפלגה עם משה שמיר וגאולה כהן. לעומתו, בנט הוריד הוראה לארגון שהוא מנהל. אלה דפוסי "ייצוג" מסוכנים ומייאשים. מי שמועל באמון האזרחים, כמו בנט, מטפח אין־אונים ופותח חלל שרודנות או תבוסה עלולות למלא אותו.

תופעות ותיקות של התכחשות להתחייבויות לציבור התעצמו והתפתחו לאחרונה לתרבות פוליטית כוללת של מפלגות שלד, שהן מנגנוני בחירות בבעלות או בניהול של פוליטיקאים־מנהלים, המתחרים ביניהם על הטעיית הציבור. אדם נבחר על סמך מצע או דימוי, ועושה את ההפך ללא התרעה מוקדמת, שיח או שכנוע. איך אפשר לחשוב אותו למייצג ציבור? איזו מערכת של שיח פוליטי ותיווך ייצוגי יש בינו לבין הציבור? כל זה הופך את הבחירות להימור בלבד על אישיותו: האם יהיה נאמן? האם יהיה מושחת "כמו כולם"? ואם "כולם מושחתים", אולי נמסור, חלילה, את השלטון לשופטים, שיושר הוא התכונה המקצועית הנדרשת מהם, כביכול? אבל מה להם ולהכרעות אסטרטגיות בדרכה של ישראל? והרי הבעיה אינה ש"כולם מושחתים". זו תלונה ילדותית. משטר פוליטי ראוי חייב לצאת מההנחה שאנשים עלולים לרדת לתהומות כשם שהם עשויים לטפס לפסגות. זה נכון על פוליטיקאים, קצינים, שופטים, פרקליטים, שוטרים, פקידים, כלכלנים ואקדמאים.

דפוס הפתרון היחיד הוא איזונים ובלמים בתוך המשטר. ובשאלה הנדונה כאן: איזון כוחם של מנהיגים באמצעות שיקום וייצוב המערכת המפלגתית בישראל. היא דולדלה בהדרגה עד שהגענו לסיכון המשטר הדמוקרטי. אנחנו מוכרחים לחזור ולבנות מפלגות דמוקרטיות שיקיימו בתוכן שיח פוליטי, הכרעות אסטרטגיות ובחירת נציגים. חיוני להחליף את שיטת הבחירות לשיטה המחוזית־רובית המתאימה למפלגות דמוקרטיות. אנחנו חייבים לעבור מהתגוששות בין אישים אל פוליטיקה של תנועות והשקפות, שהציבור יבחר ביניהן בעקבות שיח פוליטי, ולא בתגובה לסחרירים שיווקיים.