הלם במשלחת הישראלית לאו"ם השבוע, עת התקבלה הזמנה ממרכז האו"ם לחקר השואה לכנס בנושא "הבדואים בנגב: אדמות ריקות ואנשים עקורים - התייחסות ישראל אל הבדואים כסיפור של עקירה ונישול". להזמנה צורף פירוט הנושאים המסקרנים שיידונו בכנס, ובהם: "חקר רב-משתתפים של אופייה הייחודי של ההתנגדות הבדואית, ההיסטוריה של העיור הכפוי והמצב בכפרים הבדואיים הלא-מוסדרים".
כבר כמה עשורים שכבר לא לגיטימי להגיד "אנחנו שונאים יהודים ורוצים שמדינת ישראל תושמד", וחייבים להתנסח באופן אינטליגנטי יותר. הניסוח לעיל עונה על ההגדרה באופן מושלם. עצם העובדה שהכנס הוא יוזמה של המרכז לחקר השואה מעידה כי מבחינת הוגיו, יש קורלציה בין הניסיון להשמדת העם היהודי לבין מצב הבדואים בנגב.
כלומר, מחד - הבדואים בנגב נמצאים כפסע מלהיות מובלים ברכבות למשרפות, ומאידך - כזכור, היהודים באירופה השתלטו על אדמות, גנבו כלי נשק, השתוללו בכבישים, גנבו רכבים מהגרמנים, דרשו פרוטקשן, הצהירו שהשטח שעליו הם יושבים הוא חלק ממדינה אחרת, אויבת, פעלו נגד חוקי המדינה ונשאו יותר מאישה אחת, וזרעו טרור ופחד בלבבות תושבי המקום.
את נושא הכנס ניסח מישהו שלא היה בנגב מעודו ולא דיבר עם בדואי בימי חייו. אני כותבת זאת מתוך חסד, כי אם הוא בקיא בעובדות - הוא פשוט שקרן. מה שעולה מהניסוח הוא שהבדואים הם חקלאים-כפריים, היושבים בכפריהם הפסטורליים הבלתי מוסדרים (ולמה הם בלתי מוסדרים? כמובן, כי ישראל העוינת אינה מסדירה אותם במכוון), וכי רשויות המדינה השוטמות את הציבור הבדואי כופות עליהם לשבת בערים, דבר המנוגד לאופיים.
מובן שהבדואים הם עם נווד, והאיבה בין אנשי הישימון לאנשי השדה עתיקה ועמוקה. הם לא חקלאים ולא כפריים. הם נודדים, או לפחות אמורים לנדוד. הסיבה שהם לא נודדים כבר שנים רבות היא כי זה לא משתלם להם, לא פוליטית ולא כלכלית. אז הם מתיישבים, משתלטים על שטח, ועושים מה שהם רוצים. העובדה שהמדינה מציעה להם ערים מוסדרות היא כל כך לפנים משורת הדין, שאותי זה מקומם. למה לתת לפורעי חוק משהו בכלל? שימשיכו לנדוד. כן, אני יודעת, יש כמה מאות שמתגייסים לצה"ל, ובזה הם מוכיחים נאמנות למדינה. החלק שפועל כגורם לאומני נגד המדינה, לעומת זאת, מוזמן מבחינתי לנדוד החוצה. אבל מילא. זה המצב. ולמרות הכל, עדיין ישראל מצטיירת כשטן הקטן בעיני העולם. לא משנה מה נעשה. אז אם כך - למה שלא נעשה משהו שייטיב עם המדינה?
מתחת לפני השטח יש אקוויפר עצום של אשמה גדולה. השואה מסמנת את כל האומות המעורבות, ואת כל מי שעמד מנגד. אי אפשר לנשום בתוך ענן סמיך כזה, אי אפשר לחיות. חייבים לעשות משהו, ואופן הפעולה שנבחר הוא האשמת הקורבן. זה מקל את האשמה, את הנשימה, ומאפשר להתקדם. זה בדיוק ההפך מלקבל אחריות, מללמוד את לקחי השואה, מלהגיד את האמת, מלהישבע יום-יום שזה לא יקרה שוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו