הדנ"א של הליכוד

"יום אחרי נתניהו בליכוד יצטרכו חשבון נפש. הגיע הזמן לראשת ממשלה מזרחית", הצהירה מירי רגב בעיתוני סוף השבוע, ועוררה סערה. "תסתכלי על בכירי הליכוד", הקשה העיתונאי, "כולם שם גברים אשכנזים: ביבי, ברקת, גלנט, כץ. שנמשיך?"

רגב צריכה היתה לדעת שמרואיינים הם לעיתים, בבלי דעת, קורבנות של עיתונאים שמכניסים את המרואיין לפינה שמלכתחילה לא היה צריך להיכנס אליה. אבל רגב נכנסה לפינה, ונפלה בפח. ראשית, כדי למלא את תפקיד ראש הממשלה אין צורך ב"נדוניה עדתית". חובה להצטייד בכישורים, בנכונות להיאבק בעסקנים ובלוביסטים, בהליכות ובדרך ארץ. גם העובדות נעלמו מעיניה של רגב. "שנמשיך?" שאל המראיין. כן, למה לא: גילה גמליאל, גלית דיסטל־אטבריאן, אלי כהן, צחי הנגבי, דודי אמסלם, אמיר אוחנה, אופיר כץ, אתי עטייה, דוד ביטן, קרן ברק, שלמה קרעי, מיקי זוהר, אורלי לוי־אבקסיס, קטי שטרית ומאי גולן - כולם מזרחיים (משני הצדדים או מצד אחד). אבל זה באמת הבל.

הבעיה הכי חמורה בהתנהלות של רגב היא חוסר המודעות לשינויים היסטוריים בתרבות הפוליטית של השמאל. אז לך, מירי, הנה מבוא קצר בקורס "אליטות פוליטיות בישראל". מאז קום המדינה עבר השמאל הישראלי, ואיתו לא מעט עיתונאים (זה הרי הולך יחד), שינוי טוטאלי בסוגיה העדתית: בעידן מפא"י ועד 77' הכחיש השמאל הציוני את העניין העדתי באופן גורף. מאז שנות ה־90 של המאה ה־20, בד בבד עם דעיכת השמאל הציוני, החל השמאל הלא־ציוני להדגיש את העדתיות באופן אובססיבי ושקרי. זה נעשה בתהליך אלים של החדרת העדתיות לתודעת הציבור (אינדוקטרינציה), והכל ברוח אמריקנית פרוגרסיבית שאין לה ולא כלום עם המציאות הישראלית: "חזרה לאתניות", "רב־תרבותיות" ושאר ירקות.

שני הקצוות - התעלמות לעומת הדגשה אובססיבית - הם שקר ופרי הדמיון. הן המראיין והן המרואיינת רגב לא נתנו דעתם על כך שהרוב המכריע של נבחרי הליכוד, כמו גם תומכי המפלגה, אינם נוטים להיכנס למגרש העדתי פשוט מפני שאינם רואים בו מגרש ראוי לשחק בו, ובצדק. חמור מכך, זהו מגרש שכללי המשחק שלו נקבעו על ידי הסוכנים הישראלים של פוליטיקת הזהויות האמריקנית. מה להם ולנו? מה להם ולאמת?!

צריך לסייג ולומר: אין מקום לנאיביות, יש בישראל סנטימנט אנטי־מזרחי וסטריאוטיפים גזעניים. אבל זה לא האישיו. תומכי הליכוד, כמו נבחריו, מגדירים עצמם, קודם כל, יהודים־מסורתיים. יש מפלגות בישראל שהיחצנים שלהן עושים שמיניות באוויר כדי להתהדר בתמונה מגוונת של מועמדים אטרקטיביים: מזרחיים ואשכנזים, מרכז ופריפריה. כך ברשימת מרצ, העבודה ויש עתיד. במפלגות הללו הממד היהודי־מסורתי מופיע בעצימות נמוכה, לכן ממילא צריך להנדס ולשריין מועמדים שונים כדי להפיק גלריה מגוונת ומאוזנת.

בליכוד אין צורך בכך מפני שהמפלגה ממילא מושכת אליה מסורתיים, כלומר יהודים שפוקדים את בית הכנסת, חוגגים שבתות ומועדים, ובמילים אחרות, בעורקיהם זורם רעיון שיבת ציון ומיזוג גלויות. נכון, חלק גדול מהם מתגורר במעין מובלעות אתניות (שכונות בשוליים וערי פיתוח) שמקשות את ההשתלבות. אבל המסורתיות שבהן מפעילה כוח נגדי: היא מדגישה את הזמניות ואת תאריך התפוגה של אותה שבטיות/גלותיות/עדתיות. כל אחד ואחת מהם ישמחו אם בנם, או בתם, יביאו לעולם נכדים בני תערובת. וזה קורה לא מעט. זה הליכוד שבמציאות.

כאן אנו מגיעים לליכוד שבחזון: רגב מייחלת ליום שאחרי נתניהו? שינוי מבורך יהיה ביום שבו בראשות הליכוד יעמדו מזרחי או מזרחית, ואף אחד לא יפתח שמפניה. אירוע שגרתי. זה לא יהיה ניצחון המזרחיים, כי אם ניצחון המסורת ושובן של הרוח וההיסטוריה היהודית למרכז הבמה. ולכם, חברינו בשמאל, כבדו את זכות ההגדרה העצמית של ה"מזרחיים" להיות לא־מזרחיים אלא קודם כל יהודים־ישראלים.