"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
דעה

אפגניסטן זה כאן

ייאמר לזכות מדינות המערב שהן ניסו לסייע למדינה המתפוררת • צריך להביא בחשבון שהמודל האפגני סביר גם ביהודה ושומרון ובעזה, שם נשפכים מיליארדים ללא בקרה

,עודכן
0השמעה
מנהיג חמאס ברצועת עזה, יחיא סינוואר, צילום: איי.אף.פי

רבות נאמר על אפגניסטן ועל הקשיים בניהולה. ייאמר לזכות מדינות המערב שהן ניסו. השקיעו עשרות מיליארדים בפיתוח, במוסדות, בסיוע הומניטרי ובחינוך, כדי שביום שהנוכחות המערבית תסתיים, תהיה שם מדינה מתפקדת. נשמע מוכר?

התופעה שבה המערב שופך כסף במסגרת של "בניית מוסדות דמוקרטיים", "זכויות אדם" ו"סיוע הומניטרי", ללא הבנה של התהליכים, אינה ייחודית רק לאפגניסטן. עיראק, עזה והרשות הפלשתינית, למשל, הן דוגמאות מצוינות ליצירת תלות מערבית שתוצאותיה ידועות מראש. בכולן נשפך כסף לבניית אומה מבלי להבין את המאפיינים הייחודיים, המגבלות, המציאות וההשלכות ליום שבו אותה מדינה לעתיד תצטרך לתחזק ולהקים את עצמה ללא סיוע חיצוני.

לפי בדיקה של מכון המחקר NGO Monitor, האיחוד האירופי וממשלות אירופה השקיעו חצי מיליארד יורו בשנה בקידום זכויות, בבניית מוסדות דמוקרטיים ובסיוע הומניטרי באפגניסטן. האמריקנים אף יותר. הכל קרס בתוך 72 שעות.

לא מדובר רק בחוסר הבנה או באופן שבו מבצעים נסיגה הדרגתית וחכמה. יש פה גם לא מעט חוסר אחריות, חוסר שקיפות והיעדר פיקוח, הנפוצים בתעשיית הסיוע, שרבים משחקניה נטשו מזמן את העקרונות של ניטרליות, קידום ערכים אוניברסליים ועצמאות מאינטרסים פוליטיים. אותה תופעה קיימת גם בצד התורם, בייחוד במערכות מימון של ממשלות. הכסף צבוע באינטרסים, ובדרך כלל לא ניתן לגלות כיצד התקבלה ההחלטה לממן ארגון כזה או אחר, אף שהתוצאות השליליות ידועות הרבה פעמים מראש.

באנרכיה של המערכת הבינלאומית העיקרון הוא די פשוט. ככל שהתלות בין התומך לנתמך נמשכת, כך הסיכוי שיתרחש משבר עמוק בעת ניתוק ללא תכנון נכון הולך וגדל. זה תקף לגבי הנוכחות האמריקנית הארוכה באפגניסטן ובעיראק, המיליארדים שנשפכים לרשות הפלשתינית ללא בקרה וכספי הסיוע לחמאס בעזה. וכאן עולה השאלה המרכזית - כיצד מנהלים נכון בנייה של מוסדות במדינה שאמורה לצאת לעצמאות, בצורה כזו שלא תסתיים בטרור ובטרגדיה?

מבלי להיכנס לשאלה אם הפתרון לסכסוך הוא הקמת מדינה פלשתינית בגבול כלשהו, צריך להביא בחשבון שהמודל האפגני, הווייטנאמי, הלבנוני, העזתי - הוא סביר גם ביהודה ושומרון. מניעת התרחיש תדרוש חשיבה מחודשת, המתייחסת תחילה לשאלות המהותיות: מי הם גורמי הקיצון? מהו מבנה החברה? מהי היכולת לכלכלה עצמאית? והכי חשוב - עד כמה יש רצון מצד אליטות בעלות אינטרסים שונים לקיים ישות פוליטית עצמאית, שלא תהווה איום לסובבים אותה?

איתי ראובני הוא מנהל מחלקת התקשורת במכון המחקר NGO Monitor

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר