מאות אלפי אזרחים בישראל - סרבני חיסונים מבחירה - מסכנים ביודעין ובמצח נחושה את חייהם, את חיי ילדיהם וקרוביהם ואת בריאות הציבור. אם אי אפשר לשכנע אותם להתנהג כבני תרבות, ראוי למנוע מהם להזיק לרוב האחראי והרציונלי במדינה, לחשוף את זהותם ולאפשר לאותו רוב להתגונן מפני הפקרותם גם אחרי חלוף המגיפה. לא מדובר, כמובן, באלה שמנועים מסיבות רפואיות אמיתיות מלהתחסן. גם בני נוער שאינם מתחסנים ראויים ליהנות מן הספק: אולי כבר נענשו דיים בגורלם כילדים להורים חסרי אחריות. הדעת נותנת שיש עוד מקרים חריגים וקבוצות מיוחדות, אך לאחר ההתחשבות בכל אלה, חשוב לאפשר לחברה להתגונן.
קודם לכל, העובדות שמעבר לבלבול מוח נבער ומניפולציה תעמולתית: המחלה קשה וקטלנית, השלכותיה החברתיות והכלכליות הרסניות, החיסון יעיל מאוד וסיכוניו זניחים ומי שלא התחסנו מדביקים באופן דרמטי יותר מאשר מחוסנים (כנראה פי שישה וחצי). "מומחי" הגרעין הקשה של הסרבנים הם שרלטנים. ציטוטי המומחים הרציניים הוצאו בדרך כלל מהקשרם. גם דעות שאינן מקובלות על הזרם המרכזי צריכות להישמע, ומידע מהימן על השלכות החיסון חייב להכתיב את החלטות הגורמים הרפואיים והממלכתיים הקובעים.
אחרי כל ההסתייגויות, נדרשת מדיניות נחרצת. במוקד המדיניות הזו יידרשו שכירי הגורמים הממלכתיים - עובדי המדינה, הרשויות המקומיות וחברות ממשלתיות, לרבות ובמיוחד עובדי מערכת הבריאות ומערכת החינוך - להתחסן או לפרוש מתפקידם.
בתחבורה הציבורית תידרש הצגת אישור חיסון כתנאי לנסיעה. לאזרחים אין ברירה אלא להזדקק לשירותים הללו, ואסור להתנות את השירות בנכונות להסתכן בהידבקות, לפעמים קטלנית. המדינה אינה רשאית לחשוף את אזרחיה ולסכן את חייהם ואת בריאותם בשל הפקרותו של מיעוט הזוי וחסר אחריות הפועל מטעמה. ראוי לעודד חברות פרטיות לאמץ מדיניות כזו, כדי לאפשר לאזרחים הדואגים לבריאותם ולבריאות ילדיהם לבחור בשירותיה של חברה השותפה לדאגתם. אין סיבה שהציבור ישלם על אשפוזם של סרבנים, המביאים בעיקשותם את המגיפה על עצמם. טיפול רפואי - כן; מימון ציבורי - לא.
מעבר לאמצעים הממלכתיים, יש מקום ליוזמות אזרחיות. גופים שאינם ציבוריים יכולים לאסוף בשיטתיות מידע על מתחסנים וסרבני חיסון, ולהנגיש את הנתונים לציבור. מי שיוכיח שחוסן יימחק מן המאגר. כך יוכל כל אחד לבחור להימנע ממגע עם סרבני חיסון, כדי לשמור על חיי יקיריו ובריאותם. מידע על בעלי עסקים סרבני חיסון יסייע לצרכנים להחליט אם הם רוצים לבקר בחנותם. מי שמחפש עובדים לעסקו יוכל להעדיף את מי שהוא רוצה שישרת את לקוחותיו. גם אחרי חלוף המגיפה, יוכל הציבור לשפוט באיזו קבוצה גבוהה יותר ההסתברות לשיקולים לא רציונליים ולהתעלמות מצרכיו של הזולת.
זעקות השבר של הטהרנים צפויות. הם יצרחו, שהרי צריחתם - אומנותם, על אונס הפרטיות וחורבן הדמוקרטיה. אלא שהפרטיות מסתיימת בנקודה שבה הפרט מאיים ופוגע קשות בזולתו. גם אם טביעתו של אדם בחוף ים אסור לרחצה היא עניינו הפרטי, הרי כאשר הוא גורר למים הסוערים את ילדיו ועוברי אורח תמימים, אין הוא רשאי להסתתר מאחורי פרטיותו.
בליבה של הדמוקרטיה עומדת זכותו של הפרט להתארגן בדרך מוסכמת, כדי להגן על צרכיו החיוניים. לשם כך הוא נותן לנציגיו הנבחרים סמכות לפגוע, כחוק, בחירותם של מי שמסכנים את חיי הציבור ורווחתו: לאסור רוצחים, פדופילים ואפילו מסיתים ומועלים, ולאשפז בכפייה חולי נפש מסוכנים. הוא אפילו נותן להם סמכות להצר את חירותם ולפגוע בפרטיותם של מיטב בניו ובנותיו, אהובי נפשו, למשך שנים של גיוס חובה.
לדמוקרטיה מותר להתגונן גם מפני המאיימים על בריאות הציבור, תוך פגיעה קשה בכלכלתו, ברווחתו ובעתידו. הזכות להדביק ולהידבק אינה נמנית עם זכויות האדם.
