ניסו לאנוס אותי, והמשטרה צחקה לי בפרצוף

לפני 20 שנה בערך, ניסה בחור בשם י' לאנוס אותי. היינו חברים חודשיים, ובאתי לאסוף כמה דברים מהדירה שלו. הוא חיכה לי שם כועס. הוא תקף אותי ופצע אותי. הוא אמר לי שהוא רוצה שיכאב לי כמו שכאב לו. הוא היה גדול וחזק וכבד, ועדיין הצלחתי להתחמק ממנו. ברחתי מהדירה והתקשרתי לחברה שלי. בהמלצתה, פניתי למרכז לנפגעות אונס, ששכנעו אותי לגשת למשטרה ולהתלונן.

ואם עד כאן זה נשמע נורא, עכשיו מתחיל הסיפור המקומם באמת. הגעתי לתחנת המשטרה, הפנו אותי לחוקרת. הגשתי בפניה את המסמכים הפסיכולוגיים שאומרים שחוויתי טראומה קשה, ותצהיר של רופאה שפירטה את הפציעות שגרם לי י'. הגעתי לשם כמנצחת, אישה חזקה שגבר ניסה להרע לה והיא יכלה לו. כי הצלחתי להגן על עצמי. כי אני ממשיכה באותה דרך ודואגת שייעשה צדק, ושאולי המשטרה תלמד אותו לקח והוא לא יפגע בנשים אחרות. יצאתי משם שבורה. מרוסקת. צל של עצמי. בחוסר אמון מוחלט בכוחותיי ובמערכת אכיפת החוק שאמורה להגן עלי. הלוואי שהייתי סוגרת את זה לבד ומפנצ'רת לו את הרכב, או עושה לו שיימינג.

ישבתי מול החוקרת שלא האמינה למילה שלי. פקידה אטומה שלעסה מסטיק מול הפרצוף הדומע שלי, כששחזרתי דקה אחרי דקה את הזוועה שעברתי. היא אמרה - זו מילה שלי מול מילה שלו. נפנפתי במסמכים. היא אמרה - זה היה יכול לקרות מכל דבר. חשפתי בפניה את הפציעות. היא אמרה - איך אני יכולה לדעת שזה לא היה בהסכמה?

לא הבנתי למה היא עושה את זה. למה היא לא מאמינה לי. כמה רקובה המערכת שמעסיקה חוקרת כזו. מאז לא התלוננתי יותר במשטרה על שום דבר, והיה לי הרבה על מה. מאותו יום הפסקתי להאמין שהם יגנו עלי, כי מבחינתם לא היה להם אמון בי מלכתחילה. מאותו יום התחלתי להגן על עצמי מפני כל שוחרי הרעה, ובכללם המשטרה שלי. משטרת ישראל. מזמן התגברתי על ניסיון האונס ההוא, אבל על מה שעשתה לי המשטרה באותו יום כנראה לא אתגבר לעולם. את המכתב שקיבלתי אחרי חודשיים מהפרקליטות, שבו היא מודיעה לי שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור, אני מחזיקה בארנק, שלא אשכח.

מכירים את הבדיחה על הקשישה שבאה למשטרה להתלונן על אונס שקרה לפני 70 שנה, וכששואלים אותה מדוע הגיעה רק עכשיו היא אומרת "נעים להיזכר"? אז לא, זאת לא הסיבה שאני חושפת את חיי הפרטיים מעל דפי העיתון. אני עושה את זה כי קיוויתי שמשהו מהותי השתנה.

אבל מתברר שלא. שהריקבון הוא אותו ריקבון. הסיפור של הדוגמנית גל גברעם שהתלוננה נגד שי אביטל כל כך מייאש, ורק מעמיק את חוסר האמון שיש לי במשטרה ובהצהרות העומדים בראשה. אל תאמינו למילה. תסגרו את העניין בעצמכן, בנות. אולי אז מישהו יתעורר ויעשה משהו עמוק יותר מ"להקים צוות שיקבע את הקריטריונים לתפקיד יומנאי". היומנאי הוא הסימפטום, והחלפת הש"ג לא תטהר את הריקבון של מערכת, שבה שוטרים מסוגלים להשפיל מתלוננת על תקיפה מינית.