די לחמלה, זמן להצטיינות

לארה"ב יש משבר חמלה. המשבר אינו מתבטא במיעוט מתן תרומות לצדקה, בקימוץ בהוצאות ממשלתיות או בחוסר סובלנות וגזענות. בכל אלו מצבה של אמריקה מצוין. המשבר מתבסס על עובדה אחת פשוטה: ארה"ב מפוצלת כעת בין שתי הגדרות שונות בתכלית של חמלה. הפער ביניהן אינו ניתן לגישור, והוא קורע את המדינה לגזרים.

קבוצה אחת של אמריקנים - לצורך העניין נכנה אותם אֶמְפַּתים על רקע ניטרלי - מגדירים "חמלה" כך: יש להתייחס לבני אדם כאל אנשים פרטיים בעלי בחירה חופשית, הראויים לשוויון בפני החוק. בהשקפה זו, חמלה באה לידי ביטוי כשמכבדים את עצמאותם של אנשים אחרים כיצורים תבוניים, מתוך הבנה שהחלטותיהם והעדפותיהם עשויות להיות שונות משלך. גרסה זו אינה מחייבת להסכים עם החלטותיו של מאן דהוא, אלא להבין שאין זה מתפקידנו לשלוט בהן, אלא אם כן מדובר בנסיבות יוצאות דופן.

הקבוצה השנייה של אמריקנים - האמפתים על רקע רגשי - מאמינים שמדיניות צריכה לשקף סולידריות עם רגשות סובייקטיביים. לפי השקפה זו, חמלה פירושה הבעת הסכמה עם רגשות ספציפיים של הזולת, מתוך סירוב מכוּון לברר אם רגשות אלו ראויים או מוצדקים, ואז גיבוש מדיניות שבמרכזה הניסיון לפייס סנטימנטים אלה.

אמפתים על רקע ניטרלי מאמינים כי עניינה של הפוליטיקה הוא למצוא פתרונות שתכליתם להביא לשוויון של אנשים בפני החוק. לפי השקפה זו, קביעת מדיניות מצד אחד, ואמפתיה רגשית מצד שני, עלולות לעלות על מסלול התנגשות. אמפתים על רקע רגשי מאמינים שההפך הוא הנכון: לדעתם, הדגש הפוליטי צריך להיות על סולידריות רגשית ולא על מציאת פתרונות. לפי השקפה זו, חמלה רגשית מכתיבה מדיניות.

להסבר דבריי אשתמש בדוגמה צורמת במקצת: הציונים שמקבלים סטודנטים שחורים במבחנים. אמפתים על רקע ניטרלי טוענים כי בתחום החינוך ניתן להחיל אך ורק אמות מידה המתגמלות סטודנטים על פי כישוריהם והישגיהם. אמות מידה כאלו משמשות סולם למוביליות חברתית; ואם המציאות היא שמספר לא פרופורציונלי של סטודנטים שחורים מצליחים פחות מאחרים במבחנים, זה עשוי לזכות אותם באמפתיה, אך לא להצדיק את ביטול הסטנדרטים.

לעומת זאת, אמפתים על רקע רגשי יטענו כי עצם העובדה שיותר סטודנטים שחורים נכשלים במבחנים מחייבת את ביטול משטר המבחנים מעיקרו, ומי שאינו עושה זאת מפנה גב לסולידריות עם סטודנטים נחשלים, ומתעלם מהגורמים הרבים שללא ספק הובילו לכך שביצועיהם ירודים יותר מלכתחילה.

הקרב בין אמפתים משני הסוגים יוצר א־סימטריה פוליטית עצומה. הסיבה לכך היא שאמפתים על רקע ניטרלי מכירים בכך שאנשים אולי חולקים על מדיניות מסוימת, אך אין פירוש הדבר שהם אדישים או אכזרים. אמפתים על רקע רגשי חושבים ההפך: אם מדיניות נמצאת ביחס ישר לאמפתיה, כי אז אי־הסכמה למדיניות זו מייצגת התאכזרות רגשית. זאת ועוד: אין כל אפשרות לחלוק על מדיניות של אפליה מתקנת, שכן עצם הטענה שאנשים אמורים לשאת בתוצאות מעשיהם, היא כשלעצמה גילוי של חוסר אכפתיות, של אנטיפתיות, של היעדר סולידריות.

הפער בין שני סוגי האמפתיה הוא משבר אמיתי. אם אתם מאמינים שאמפתיה פירושה להתייחס לבני אדם כאל אנשים המסוגלים לחשוב באופן הגיוני ולנהוג על פי כללים ניטרליים, אפשר לקיים חֶברה. אבל אם אתם מאמינים שאמפתיה פירושה עיצוב מדיניות שבמרכזה סולידריות עם רגשות סובייקטיביים, כי אז כללי המשחק משתנים כל הזמן, ובדרך כלל יש צורך בכפייה כדי להוציאם אל הפועל.

אמפתיה לאנשים כבני אדם שלמים פירושה הכרה בריבונותם, הבנת ההבדלים ביניהם והקפדה על שוויון בפני החוק. אם נדחה את העקרונות הללו לטובת גישה מתנשאת ופטרנליסטית של פוליטיקה כוחנית, החירויות שלנו לא יחזיקו מעמד.

מאנגלית: שאול לילוב