ניצחון לציונות המדינית

בתולדות הציונות שמור מקום של כבוד לעיר הקיט האיטלקית סן רמו, שלפני 101 שנים הוכרה בה רשמית זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתנו - ארץ ישראל.

23 שנים לפני ועידת סן רמו, שהתכנסה בראשותן של המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, החלה לבעור השלהבת הציונית שהצית בנימין זאב הרצל. בעקבות הקונגרס הציוני הראשון כתב הרצל בחוש נבואי: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים". באותה עת, 1897, הוא ידע שאמירה כזאת תעורר צחוק מכל עבר. אבל הרצל הוסיף שבעוד חמש שנים - לכל היותר 50 שנה - יכירו כולם במדינה זו. כך אכן אירע.

שני עשורים אחר הקמתה של ההסתדרות הציונית העולמית פרסמה ממשלת בריטניה, בנובמבר 1917, את הצהרת בלפור. ברקע הרגע המכונן עמדו מאמצי עמנו לסייע להצלחת הצבא הבריטי במלחמה הגדולה. כששר החוץ של בריטניה, ארתור ג'יימס בלפור, חתם על ההצהרה שבריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, זכתה הציונות לתמיכה בינלאומית פומבית מצד מעצמה עולמית מובילה.

התרגשות עזה פקדה את כל תפוצות ישראל. דרכה של הציונות נסללה אל משפחת האומות. הקשר עתיק היומין שלנו לארצנו - קשר בל יינתק שמקורו בתנ"ך - קיבל חיים חדשים. סבי, הרב נתן מיליקובסקי־נתניהו ז"ל, כתב בהתרגשות על הצהרת בלפור: "לפתע זהר אורו של ברק, שקרע את הרקיע החשוך של העם היהודי, עודד את רוחנו, חיזק אותנו וחידש את חיינו. זוהי ה'מַגְנָה כַּרְטָה' שלנו, זוהי אותה הקריאה כמו בזמנו של המלך כורש".

שוב גורלנו בידינו

עוד שלוש שנים חלפו, וב־1920 הגענו לתחנה נוספת בנתיב ההצלחה של הציונות המדינית. בסן רמו אימצו המעצמות משפטית את הצהרת בלפור. הן העניקו לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל כדי שתיישם את ההחלטה על הקמת ביתנו הלאומי. זו כבר לא היתה רק "הצהרה", כי אם צעד ממשי להגשמת שאיפותינו הלאומיות בנחלת אבותינו.

לנוכח ההישג הדיפלומטי הבלתי רגיל, חש היישוב העברי כולו התעלות רוח. כמה שבועות אחרי נפילת יוסף טרומפלדור וחבריו בקרב תל חי ופרעות תר"פ שביצעו פורעים ערבים בירושלים ובסביבתה, התוגה התחלפה בשמחה כבירה. כשבשורת סן רמו הגיעה לבית הכנסת שבו התפלל הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל בירושלים, בירכו הנוכחים "שהחיינו" בדמעות גיל ושרו מזמורי תהילים. תרועות שופר נשמעו מסביב.

ההיסטוריון וחוקר הספרות פרופ' יוסף קלוזנר, שהיה מורה דגול של אבי, עמד על שלושה הישגים מזהירים של "מאורע סן רמו": ראשית, המשך התהליך של יציאת הציונות מקרן זווית אל הזירה הבינלאומית. הרעיון הציוני חדל להיות עניינו של העם היהודי בלבד, אלא שִמעוֹ נישא בכל הארצות. שנית, מחויבות חתומה לפירעון מצד המעצמות בדבר יציאת היהודים מן הגלות לעידן של גאולה. שלישית, החזרת השליטה בגורלנו לידינו שלנו. החלטות הוועידה בסן רמו יצרו מחדש את רגש האדנות של היהודים, במובן החיובי של המושג. אנו רשאים בכוח זכות שאין גדולה ממנה להכות שורש בארץ ישראל ולהנהיג בה סדרי חיים מתאימים.

כמובן, ראייה מפוכחת נדרשה מאיתנו גם ברגעי הצהלה על החלטות הוועידה בסן רמו שאושרו על ידי נציגי חבר הלאומים. ידענו שאסור לנו לשבת בחיבוק ידיים. להפך: עלינו לפתח במשנה מרץ את הארץ, להפריח את שממותיה, להביא אליה המוני עולים, להקים בה כוח מגן, לבנות וליצור בחומר וברוח.

בזכות מאמצי הדורות עלה בידינו לחדש את עצמאות ישראל 28 שנים אחרי סן רמו. מאז ועד היום אנו צועדים קדימה, בביצור עוצמת מדינתנו ובהפיכתה לסיפור הצלחה עולמי בתחומים רבים. החלטות סן רמו נסמכו על ההנחה שהיהודים ישכילו לעמוד באתגר החזרה לארצם. את הציפיות ההן - אנו מגשימים בהיקף נרחב מעבר לכל דמיון.

איננו זרים בארצנו

למרבה הצער, יש מי שעד היום מתכחשים לאמת ההיסטורית שמבטאות הצהרת בלפור והחלטות סן רמו. שורש הסכסוך עם הפלשתינים נעוץ בסירובם העקבי להכיר בציונות, בלגיטימיות של הבית הלאומי היהודי ובמדינת ישראל בגבולות כלשהם. דוברים פלשתינים מכנים את המִזכרים שפורסמו לפני כ־100 שנים "פשע" ו"טרגדיה", בעוד הם פוטרים עצמם מחשבון נפש על הקריאה להשמדת ישראל.

גם הכוונה של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לחקור את ישראל על פעולות שביצעו חיילינו ומפקדינו כדי להגן על יישובים יהודיים מפני המתקפות של ארגוני הטרור, מעוותת כליל את הצדק. אנו נמצאים כאן בזכות, ולא כזרים בארצנו. ניאבק בנחישות באויבינו, כמו גם בכל ניסיון לנתק את החוט בן אלפי השנים שקושר אותנו לחבלי מולדת.

מנגד, ההתפתחויות החיוביות באזורנו נותנות הרבה תקווה לעתיד המזרח התיכון. הסכמי השלום והנורמליזציה שכוננו במהלך השנה האחרונה עם איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, מייצגים מפנה מהותי בעולם הערבי כלפי ישראל. מדינות אלו ואחרות רואות בישראל בעלת ברית איתנה במאבק באסלאם הקיצוני. עוד לפני 100 שנים נקט האמיר פייסל, מן הבולטים בשליטי ערב, קו מתון שצידד בשיתוף פעולה בין ערבים ליהודים. אנו ממשיכים מגמה זו בקידום הביטחון והשלום, הקִדמה והשגשוג, למען עמינו ומדינותינו.

נחקוק את החלטות סן רמו בתודעת האומה כציון דרך מרכזי למימוש החזון של תקומת ישראל.