"סכנה" חדשה: ריבוי ילדים

אנחנו חווים לאחרונה גל של אזהרות מפני ריבוי האוכלוסייה של ישראל. אומרים לנו שצפוף כאן מדי, שנהיה חרדי מדי, ואולי: יהודי מדי. ילדים מרעישים בשעות המנוחה ומכוניות משפחתיות סותמות את הכבישים.

בעשורים הקודמים התנהל בארץ ויכוח הפוך, סביב אזעקות מפני אובדן קרוב של הרוב היהודי. הן נשענו על כשלים, כמו ספירה כפולה של הערבים המזרח־ירושלמים (פעם כתושבי ישראל ופעם כתושבי השטחים) והתעלמות מהירידה הערבית המאסיבית מהארץ. לכך התווספו צמצום דרסטי בירידת יהודים מהארץ, גידול משמעותי בריבוי הטבעי של יהודים מכל השכבות הסוציולוגיות והתרבותיות (למעט החרדים, שריבוים הואט במקצת) וצניחה עקבית בריבוי הטבעי הערבי בישראל ובשטחים.

מכל התופעות האלה, הצמצום בירידה והגידול בריבוי הטבעי של יהודים הם הטורדים את מנוחתם של כותבים בעיתון הציוני לשעבר "הארץ". אחד מהם, עפרי אילני, הגדיל וקרא לחידוש "תנופת" הירידה מהארץ ול"יצוא" יהודים, כדי להשביח את החברות בארצות ההגירה (תוצאות מעולות מובטחות, כמיטב הניסיון ההיסטורי של ספרד ואשכנז). הוא מוטרד מהעובדה שישראל היא אבן שואבת לעולים (לא במידה מספקת) ולישראלים, לפי הצמצום בירידה וחזרת ישראלים לארץ.

נעמה שורק ורם פורמן תוקפים את הריבוי הטבעי היהודי, היא מכיוון סביבתני והוא מכיוון של שנאה מאוסה לחרדים. כל ההתקפות האלה מגוחכות ופתטיות: אנשים לא יחליטו להגר או ללדת לפי שיקולי אילני, שורק ופורמן. לא יצלח גם השוט של קיצוץ התמיכות בילדים. ישראל התעצמה כלכלית, ואילו מדינת הרווחה שלה קטנה מדי. לכן הציבור בארץ לא ירשה פגיעה משמעותית בתמיכה בילדים. קיצוצי שר האוצר נתניהו התאפשרו בשעת משבר כלכלי, וגם הם השפיעו במידה מינורית. במשטר דמוקרטי, להבדיל מרודנות כמו סין, השפעת הממשלה על הילודה שולית.

בראשית המדינה, למשל, הממשלה לא הצליחה לשכנע את האשכנזים להגדיל את המשפחות, או את המזרחים שלא להקטין אותן. דוגמה נוספת: המפולת הדמוגרפית התלולה שאירופה חווה עכשיו, עד כדי משבר חברתי־כלכלי ותרבותי, מתרחשת למרות מדיניות רווחה נדיבה ביותר.

טיעון הצפיפות נשמע חדשני, אבל למעשה יש לו "זקן היסטורי" ארוך של כישלונות בתחזיות ואי־הבנה שריבוי אנשים הוא משאב חשוב. טענות הסביבתנים מקורן באזהרות הדמוגרף תומס מלתוס בסוף המאה ה־18, שגידול האוכלוסייה יחולל רעב ומשבר כלכלי, שסופם צמצום חוזר של האוכלוסייה. הבריטים הגבילו את עליית המצוקה האשכנזית לארץ בטענה לחוסר יכולת כלכלית לקלוט מיליונים. טענותיהם שוכפלו בממסד הישראלי בשנות ה־50 וחזרו בעמדות המתנגדים לעלייה לא מוגבלת, לעומת התומכים בה בראשות דוד בן־גוריון וגולדה מאיר.

המתנגדים דאז לא שונים מהותית בטענותיהם מהמזהירים כיום, ולא פחות מהם לוקים בעיוורון היסטורי. העם היהודי הוכה קשות דמוגרפית. זה קרה לא מזמן. רק עכשיו הוא מתחיל להתאושש, ובאים עליו מקצצים בנטיעות. המאבק עם הערבים על האחיזה שלנו בארץ לא נגמר, והוא תלוי בילודה, לצד עלייה וצמצום מרבי של הגירת לא־יהודים לארץ. נכון, אין לדעת איך משפיעים שיקולים קולקטיביים כאלה על החלטות הילודה של משפחות. סביר שאופטימיות וחיוניות כללית משפיעות יותר, וייתכן שזו מטרת המזהירים למיניהם: להקדיר את השמיים, כדי להרתיע מהבאת ילדים לעולם.

צריך להתנגד להפחדות האלה. הדרך להיחלץ מהצפיפות היא התיישבות עירונית מרוכזת וגבוהה (ולא כפרית, כי פה הסביבתנים צודקים) מחוץ לגוש ת"א. את הגידול יש להפנות למטרופולין באר שבע, לעפולה ולכרך גדול בבית שאן, בקצה של דרך מהירה מחדרה וחריש; לבנייה מאסיבית מחדש של מעלה אפרים שבבקעה, בקצה כביש 5 מראש העין; ולעיר חדשה בדרום הבקעה, בקצה כביש 1. לא פחות חשוב - להגדיל מאוד את קצרין, אריאל ומעלה אדומים, שמצבן מחריד וטעון טיפול מהיר.