אם יש התפתחות מעודדת במציאות הפוליטית הנוכחית, מנקודת מבט לאומית כמובן, היא התנופה והאנרגיה שהאופוזיציה מציפה בהן את אולם המליאה ואת חדרי הוועדות. רוח המאבק של המחנה הלאומי מחזיר את מוקד העימות הפוליטי בישראל למקומו הטבעי: הכנסת. במשך שנים הורגלנו לחפש את הדרמה "האמיתית" בצדדים: בארגוני הלחץ הבינלאומיים ושלוחותיהם המקומיות, אצל הפקידים, בבית המשפט. השמאל ניצל את יתרונו בממסדים ההגמוניים כדי "להשפיע מבחוץ" על סדר היום הציבורי והתקשורתי, וגם הצליח לא אחת לכפות מדיניות ללא כל תמיכה פרלמנטרית.
כך נשחק בהדרגה מעמד הכנסת, ומתוקף כך החלו להתפורר ההסדרים הדמוקרטיים והממלכתיות הישראלית. מה שעושה כעת האופוזיציה בהובלת נתניהו היא לא פחות מפעולות שיקום של מערכת היחסים והציפיות החברתיות בין הציבור לכנסת, בין הבוחרים לנבחריהם. העיניים נשואות לגבעת רם ורואות התגוששות, וזו בשורה טובה.
אין פלא שבשמאל מייצרים פאניקה מ"האופוזיציה המופקרת". הם מתמחים בהצגת חברי הכנסת של הליכוד כפרחחים סוררים שמדברים בצעקות ובידיים, ומפריעים לבעלי הבית לנוח בין שתיים לארבע. לרשות הקואליציה עומדים עיתונאי־ממסד שמסבירים למה הפיליבסטר הלילי הוא פוליטיקה ירודה ובזבזנית, ומדוע משמעת ההצבעות באופוזיציה היא פשע מוסרי. לכולם דחוף להצביע על "תחתית החבית" ו"תת־רמה".
האמת היא שמי שגורר את המערכת לתת־רמה, היא הקואליציה. חבריה מסווים את זה עם צ'פחות ידידותיות, אבל בחודש קיומה היא השתמשה בקלישאות על "פוליטיקה חדשה" ו"באנו לעבוד" כדי להשחית בשיטתיות ערכי ליבה ונורמות פוליטיות, שהחזיקו את הקונצנזוס הישראלי עם הראש מעל המים. אין התחייבות שלא הופרה, אין ברית שלא נקרעה, אין ערך דמוקרטי שלא חולל - ועוד בשם "הממלכתיות". ההשתלטות הארדואנית של הקואליציה, בהובלת אלקין וסילמן, על ועדות הכנסת, היא מרגעי השפל המפחידים בתולדות הדמוקרטיה הישראלית, אבל לטהרנים חשוב יותר להתחלחל מהציוץ האחרון של גלית דיסטל־אטבריאן.
מה שהקואליציה הנוכחית מעוללת לדמוקרטיה ולתרבות הפוליטית שלנו לא יכול להיענות בשקט תעשייתי. אף שזה משעשע לראות את חברי הקואליציה נקלעים שוב ושוב לסיטואציות שלומיאליות כמו לואי דה־פינס, אלה לא הטרלות ריקות. לדפוס הפעולה של האופוזיציה יש אפקט מצטבר. כמו רסס ים, המלח האופוזיציוני יקלף בעקביות את הציפוי הדקיק שעוטף את ממשלת לפיד־בנט, ויחשוף בהדרגה את השלד הרעוע. תראו כמה מהר התיישנו התדרוכים העלובים על "בנט נהנה" מלפני שבוע. כמה זמן אפשר להחזיק בכוח את הבעת שביעות הרצון העצמית? בזמן הזה האופוזיציה מתגבשת, פוליטית ורעיונית, כאלטרנטיבה.
וזה המסר האופטימי שמגיע מירושלים: יש אלטרנטיבה לממשלה הזו. היא מעמידה חלופה אידיאולוגית מוצקה לקונספציית ה"אין אידיאולוגיה" המסוכנת של ממשלת לפיד־בנט. היא תשקם בריתות שבנט ושקד החריבו. היא תחדש את הכבוד להסדרים דמוקרטיים שאלקין וסילמן מצפצפים עליהם. והיא גם תציל בסוף את הממלכתיות הישראלית מהפופוליזם הלפידיסטי. והכי חשוב: היא מעניקה למחנה הלאומי את הביטחון שיש מי ש"יכול להמשיך מכאן" כבר מחר בבוקר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו