עיר שכולה כדורגל בכתה אתמול

ריי קלמנסהיה אחד מגיבורי ילדותי. סוג של סופרמן, אבל אמיתי. שוער ליברפול ונבחרת אנגליה בתקופה שהשוערים לבשו שחור או ירוק. קלמנס אהב ירוק, להבדיל מיריבו לנבחרת ובליגה פיטר שילטון. קלמנס אהב ירוק, אז גם אני.

ההזדהות עם הגיבורים אז היתה מוחלטת, למרות שהיינו רואים אותם רק פעם בשבוע ולפעמים בטלוויזיה שחור לבן כי לא לכולם היה צבע, אבל ידעתי את צבע מדי השוער שלי.

קלמנס זה דור שבו חותמים עם מועדון לתמיד. כמעט. 665 הופעות יש לו במדי ליברפול, 336 ברצף מספטמבר 1972 ועד מארס 1978. שחקן נשמה שלא מפסיק. שלושה גביעי אירופה, חמש אליפויות, גביע אופ"א ועוד כל כך הרבה תארים וריגושים סיפק האיש ששיחק עם קיגן ודלגליש.

ב־1981 הוא עזב לטוטנהאם, לא לפני שהעניק לנו גביע אירופי נוסף בפארק דה פראנס בפריז, ואלמלא היה בדור של פיטר שילטון היה לבטח משחק יותר מ־61 משחקים במדי הנבחרת.

קלמנס מזוהה עם ליברפול לא פחות מהשמות הנוצצים. עיר שכולה כדורגל בכתה אתמול. ליברפול בימים אלה פצועה גם כך עם הגנה בקביים ומוחמד סלאח שחולה בקורונה. בעזרת השם כולם יחזרו, אבל קלמנס כבר לא ישוב ואנחנו כבר מתגעגעים.

צפיתי אתמול ביו־טיוב בשוער הנצחי שלי, זה שאיתו גדלתי ואפילו גרם לי לרצות להיות שוער (תשאלו את חבר הילדות שלי אביעד פוהורילס). כמה עצוב להיפרד מגיבור ילדות, אחד מאלה שעיצבו את ליברפול האגדית שלי. במחשבה שנייה, איזה כיף שהוא סיים עם תואר אליפות, ושבמחשבה גיבורים לא מתים אף פעם.