שיעור בכפיות טובה לשמאל באמריקה

השבוע עלתה לכותרות ברחבי העולם אתלטית שעד-כה היתה כמעט אנונימית: אמריקנית שחורה בשם גוֶּון בֵּרי. זה קרה במהלך מבחני הכנה באתלטיקה קלה לקראת האולימפיאדה בטוקיו. ברי עלתה לפודיום כדי לקבל מדליית ארד, אלא שאז החל להתנגן ברקע ההמנון הלאומי של ארצות-הברית. ההמנון לא התנגן עבורה, ולא עבור שאר המתמודדות במקצוע ידוי פטיש; מדובר בפרקטיקה ידועה שבה משמיעים בכל יום בשעה שנקבעה מראש את ההמנון הלאומי.

באותו רגע התכרכמו פניה של ברי. היא הפנתה את גבה אל הדגל בעוד ההמנון מתנגן, הניחה ידה על המותן ונעצה מבט בעדשת המצלמה. אחר כך כיסתה את ראשה בחולצה שחורה שעליה נכתב באותיות בולטות: 'אתלטית אקטיביסטית'. זו היתה פרובוקציה מכוונת וניסיון דווקאי לעשות לעצמה יחסי ציבור. "אני מרגישה שזאת היתה מלכודת והם עשו את זה בכוונה", התלוננה לאחר מכן.

האמת היא שגוון ברי פשוט זיהתה הזדמנות למקסם את הפרופיל שלה, והיא הזדרזה לחטוף אותה. בארצות-הברית, זלזול בדגל ובהמנון הם מטבע עובר לסוחר הרבה יותר מאשר פטריוטיזם. שחקן הפוטבול קולין קאפרניק מרוויח מיליונים למרות שנכשל בתור הקווטרבק של סן פרנסיסקו 49', אבל הצליח להאדיר את עצמו כסמל של אומץ-לב גזעי כביכול. בינתיים, ישנם אלפי ספורטאים שהישגיהם עולים בהרבה על אלה של ברי וקאפרניק, והם עומדים דום לכבוד ההמנון הלאומי ונשארים אנונימיים.

הסיבה לכך היא שאמריקה מתגמלת כיום את השׂיח של "פוגעים-לי-בזכויות". רוב האמריקנים כמעט אינם יודעים דבר על מדינות אחרות; הם מאמינים איכשהו שארצות-הברית נמצאת בעמדת נחיתוּת ביחס אליהן, או שהשגשוג, הבריאות ואורח החיים החופשי שהתרגלו אליהם הם-הם הנורמה העולמית, ותמיד היו.

אז זהו, שלא.

בעוד ברי מוחה נגד ההמנון הלאומי שלה, ממשלת סין אוסרת את עורך העיתון הפרו-דמוקרטי בהונג-קונג 'אַפֶּל דֵיילי'. זה קורה מייד לאחר מעצר אחר, של אחד מבעלי הטור בעיתון, באשמת "קשירת קשר לסכן את הביטחון הלאומי עם מדינות או גורמים זרים". בעוד ברי מפנה את גבה לדגל האמריקני, הטליבאן מתפשט באפגניסטן כגידול ממאיר, ומרגיל את נתיניו החדשים לחיות בצל "רחמיו" של שלטון אסלאמיסטי אכזרי. בעוד ברי מתריסה נגד ההמנון הלאומי באירוע שבו היא משליכה חפצים כבדים בשביל הספורט, מיליארדי אנשים ברחבי העולם חיים בעוני מחפיר.

כל זה אין פירושו שצריך להתעלם מחסרונותיה של אמריקה. אבל מחאה נגד הדגל או ההמנון הלאומי כתרעומת על פגיעה בזכויות היא הפגנת בורותך וכפיות-הטובה שלך במלוא העוצמה. "אני כאן כדי לייצג את מי שנהרגו בגלל גזענות מערכתית," אמרה ברי. מה לעשות שהיא עצמה מהווה אינדיקציה מצוינת לשפע ההזדמנויות שמציעה אמריקה לאזרחיה. ברי גדלה בבית סבתה, ואיתה עוד 13 אנשים; היא ילדה תינוק מחוץ לנישואין בגיל 15 ואז זכתה למִלגת לימודים במכללה. היא קיבלה שתי עבודות ועזרה בפרנסת משפחתה המורחבת, וכעת היא בדרכה לאולימפיאדה. ושם, אם תזכה במדליה ותתייצב על הפודיום, תפנה ככל הנראה עורף לדגל ולהמנון הלאומי.

בכך היא תהפוך להיות גיבורה עבור מיליוני בני אדם. היא תתעשר יותר ותתפרסם יותר. כמו פטריס קאלֶרס, הספונסרית המרקסיסטית-לכאורה של BLM, אולי גם היא תרכוש לעצמה כמה בתים; כמו קאפרניק, אולי גם היא תקבל כתבת שער ב'ספורטס אילוסטרייטד'. כמו קאלֶרס, שמכריזה על עצמה כמרקסיסטית אבל זה לא מונע ממנה לרכוש שלושה בתים פרטיים (כל אחד בשווי יותר ממיליון וחצי דולר), גם ברי נמצאת בעסק הזה בגלל תשומת הלב ובגלל הרווחים, לא בגלל הספורט. עד אתמול, איש לא שמע עליה. מהיום כולם יודעים מי היא. זה הסיפור, פשוט עד כדי כך.

עם זאת, דבר אחד בטוח: אלה שמקדישים את זמנם לנשוך את היד המאכילה אותם ולהפגין זלזול וכפיות טובה כלפי חברה המעניקה להם שפע של הזדמנויות יוצאות דופן - הזדמנויות שאינן מנת חלקם של כמעט כל בני האדם בעולם, במשך כל ההיסטוריה האנושית וגם כרגע - לא צפויים לחיות חיים מאושרים יותר. סביר שהם גם לא יתרמו דבר לשיפור חייהם של בני עמם.

מאנגלית: שאול לילוב