אם בקרוב תושבע ממשלת "השינוי" (איזו אסוציאציה מלבבת), יצטרכו אזרחי ישראל ליתן לעצמם הסברים רחבים על אודות האופן שבו השכילו פירורי האליטה הוותיקה להכניע את מנהיג המחנה הלאומי. המהפך, אם יושלם, אינו תוצר רק של מניפולציות ברגע האחרון; ניצחון פוליטי הוא פועל יוצא של תהליך רב־שנים ואסטרטגיות שונות. וכדי לסגור על תודעת האזרחים ולהביאם להשלים עם המהלך המתבשל, נקטו יריבי נתניהו מימים ימימה אסטרטגיות שונות.
האחת, שהיא למעשה אסטרטגיית־על מקיפה, היא מסע כתישה ודה־לגיטימציה של נתניהו. במשך כחצי יובל שנים התמידו יריבי נתניהו בכתישת חומת התודעה הציבורית כמו איל ניגוח: העיתונאים - אמני המילים - דאגו לצייר את נתניהו כנטע זר, או כגילום הרוע עלי אדמות; אמנים פיסלו פסלים וציירו כרזות שהציגו אותו בדמות חזיר או דיקטטור־פשיסט; פקידים בכירים ואינטלקטואלים הופיעו בפאסון כביכול ממלכתי, שלכאורה מתעלה מעל הרפש הפוליטי, אך למעשה גיבו "מקצועית" את הקריאה להוציא את נתניהו אל מחוץ לתחום. אסטרטגיה זו הניבה הצלחה חלקית בלבד, בין השאר משום שהלקוחות, האזרחים, חדלו לראות באליטה גורם אמין, נטול אינטרסים ואידיאולוגיה.
והנה בחודשיים האחרונים נקרתה לאויבי נתניהו הזדמנות פז לחולל מהפך באמצעות גיוס שחקן הרכש נפתלי בנט - שבעיני התקשורת היה מאז ומעולם החצוף, הפשיסט מרעננה, מוקצה מחמת הימין שמימין לליכוד. כיצד מכשירים את השרץ? והלוא בנט הפר הבטחה מפורשת שנתן לבוחריו, ואת מעשיו לא ניתן להגדיר אלא כהונאה? כאן נכנסת אסטרטגיית ההלבנה: ביטוי לכך נמצא כאשר עיתונאים הגדירו את מהלך בנט כ"אמיץ" ו"נועז" (לא פחות), מהלך שהתחבר להלבנה שיטתית יותר כאשר בשנתיים האחרונות זכה אותו בנט לתעודת הכשר בדמות כתבות שער מפנקות במוספי העיתונות המרכזית. השבוע התברר: הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו.
אסטרטגיה שלישית היא הפחדה. בטורו השבוע ב"ידיעות אחרונות" הסביר העיתונאי נדב איל כי ערב עזיבתו, עלול נתניהו להצית אש ולהותיר אחריו אדמה חרוכה. איל עשה זאת באמצעות אסוציאציות ברורות לטראמפ, שבימי כהונתו האחרונים שילח את ההמון לעבר גבעת הקפיטול.
אסטרטגיה רביעית היא פרסונליזציה חריפה: לפי שיטה זו, נתניהו מאז ומעולם לא ראה לנגד עיניו את האינטרס הלאומי כי אם את האישי. עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע לעג השבוע לנתניהו על אודות פרשנותו לפרשת המרגלים, והסביר כי בניגוד לאתוס המקראי של קידום האידיאה הלאומית באמצעות שליחת המרגלים, נתניהו לא מבקש אלא את קידום האינטרס האישי. ואני רק שאלה לחתן פרס ישראל: היכן היה ברנע לפני כשנתיים, כשליברמן מנע מנתניהו להקים ממשלה רק בגלל שנאות וגחמה א־י־ש־י־ת? היכן היו טוריו רושפי האש כאשר גדעון סער נטש את המחנה הלאומי אך ורק בגלל איבתו ה־א־י־ש־י־ת לנתניהו? מדוע חתן פרס סוקולוב לעיתונות נאלם דום לנוכח מהלך מופרך מוסרית של בנט, שניצל נסיבות פוליטיות למען הכתרתו כראש ממשלה (כלומר אינטרס א־י־ש־י)? האם בנט הוא אכן "אמיץ ונועז" רק מכיוון שערק ל"מחנה הנכון"?
הכשלים המוסריים הללו מסגירים את קיומה של אליטה חלולה; ואולם שלל האסטרטגיות היוצאות ממעוזי האליטה הוותיקה מחייב אותנו לחלץ תובנות. הנה הצעה: האסטרטגיות הללו מופיעות באצטלה של דאגה למען האזרחים והדמוקרטיה, אך למעשה לא נועדו אלא לשרת אינטרסים פוליטיים צרים.
אמצעי החיסון הטוב ביותר כנגד מהלך חתרני־מתחכם זה הוא טיפוח החשיבה הביקורתית של אזרחי ישראל, ובפרט אלו שבמחנה הלאומי. והכלי החשוב ביותר לכך הוא התקשורת הימנית העצמאית, בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות. וכאן תיכנס בקרוב לתמונה האסטרטגיה החמישית של השמאל: ההשתקה. הישארו עימנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו