סערת הפעוטה הישראלית בבריטניה: ההחלטה נתפסת בצדק כרצח

הטיפול הראוי בסוף החיים הוא אחד הסוגיות ההולכות וכובשות את סדר היום הביו-אתי. דווקא הצלחתה של הרפואה מביאה למצבים רבים בהם ישנו פער עצום בין הגוף ובין הנפש. לעתים התודעה דמנטית והגוף בריא לחלוטין, ולעתים הגוף בוגד כשהתודעה בשיא אונה. לא זו בלבד, אלא שהרפואה מאפשרת להותיר אדם בחיים בעזרת טכנולוגיות מפותחות, והחברה הישראלית חוותה את זה בתהליך מותו של אריק שרון.

חשוב לדעת כי ישנם מצבים שבהם אכן מותר להרפות, ואולי חובה להרפות. האתיקה ההלכתית עוסקת רבות במעבר מהחובה להילחם ולהציל כל דקת חיים, למצב ההפוך בו יש להניח לאדם להיפטר מן העולם בנועם ובשלווה, ולא להאריך את ייסוריו. רבני צהר עוסקים בכך רבות במסגרת פרויקט "צהר עד 120" המלווה משפחות בדילמה הזו, כשהחובה היא כפולה: לא לקצר חיים כשאסור, ולא להאריך ייסורים כאשר אין שום תוחלת בכך.

קושי מיוחד קיים כאשר אנו עוסקים בילדים קטנים, אך לוקים במחלות חשוכות מרפא, ללא יכולת תפקודית, ואין אופק לחייהם. הקושי הרגשי והכאב הנורא חוברים לדילמות כבדות משקל, ולצורך לקבל הכרעות קשות מאוד. כאשר מדובר במוות מוחי קבעו גדולי הרבנות הראשית, כבר בשנת 1987, כי המוות המוחי-נשימתי מוכר בהלכה, ואין חובה להמשיך ולטפל באדם זה.

קביעה זו אינה מקובלת על ידי חלק מפוסקי ההלכה, בעיקר בעולם החרדי, ועל כן חוק קביעת המוות המוחי נשימתי נתן מענה גם לעמדתם. אולם כאשר מדובר בתינוקת חיה, אף שהיא פגועה מאוד, ישנה קביעה חד משמעית של האתיקה ההלכתית היהודית, שהיא גם זו שנקבעה כחוק במדינת ישראל: אסור לנתק ממכונת הנשמה.

החיים הם ערך עליון. צריך להיזהר מלומר "הערך העליון ביותר", שכן אנו מקריבים לעתים את חיינו למען אדם אהוב, במלחמה על הגנת המדינה או בהסתכנות בלחימה באש. אולם מצבים קיצוניים אלה אינם מבטלים את מקומו הגבוה של ערך החיים, עד כדי הצמדת המינוח "קדושה" לחיים עצמם. אנחנו איננו רשאים ליטול את החיים, ולהחליט כי מדובר בחיים שאינם ראויים.

לעומת עמדה חד-משמעית זו, נטל לעצמו בית המשפט העליון בבריטניה את הזכות לחייב את ניתוקה של תינוקת פגועה ממכונת הנשמה, ואף סרב לקבל את בקשת ההורים להעביר אותה לטיפול במדינת ישראל. קביעה זו של בית המשפט באנגליה מוגדרת באתיקה היהודית, ובחוקי מדינת ישראל – כרצח. אנחנו לא מעמידים את עצמנו במעמד המתיר נטילת חיים על ידי ניתוק תינוקת ממכונת הנשמה.

העמדה האתית הזו אינה מבטלת את המצבים שבהם אנו עוברים לטיפול פליאטיבי, שמטרתו היא איכות החיים של החולה, ולא ניסיונות לריפוי או להארכת חיים. להפך, זהו טיפול אנושי, מוסרי ומלא רחמים, שמיועד להיטיב. הוא אינו טיפול המקצר חיים, על אף שהוא נמנע מלהאריך אותם. זוהי הבשורה האתית שלנו, ודרכה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בסוגיה זו היא אור לעולם.

הכותב הוא ראש מרכז האתיקה בארגון רבני צהר ומנהל מיזם 'צהר עד 120'