ממשלת השעטנז המתוכננת לנו היא בשורה רעה. זו תהיה ממשלה משועבדת לחלוטין לפקידות, לקצונה ולפרקליטות. המערכת המשפטית החולה שלנו מצריכה רפורמות עמוקות. פיצול בין יועץ משפטי בן דמותו של פרקליט המדינה לשעבר, ניצן, לבין אדם אחר שיהיה "ראש תביעה" אבל בן אותה דמות, אפילו לא יתחיל להתקרב להיקף השינוי הדרוש. זו תהיה הסחת דעת. סער מתכוון להסתיר במהלך ראווה כזה את העובדה שהוא משתתף בהקמת ממשלה שתהיה מסורה לחלוטין למרוּתה המשתקת של המערכת המשפטית, מערכת שאולי גם לו עצמו, לליברמן וללפיד יש מה לחשוש ממנה אישית. ממשלות נתניהו אכן הזניחו את המערכת הזאת, אבל לפיד־בנט יהיו כפופים לה, שאם לא כן השמאל יפיל את ממשלתם.
מבחינה כלכלית־חברתית זו תהיה ממשלה ימנית מאוד, אם לשפוט על פי השקפותיהם ומעשיהם של ראשיה, לפיד, בנט, ליברמן וסער. לכחול לבן, לעבודה ולמרצ כמעט אין תמיכה בשכבות הנמוכות, שרובן ככולן תומכות בליכוד ובמפלגות החרדיות והערביות, ולכן אין למפלגות האלה אינטרס לתמוך בהן. בהכירנו את המורשת המפוקפקת של הפקרת העניים מצד מרצ והעבודה, אין לצפות שהן יושיעו נגד בכירי הממשלה, וגם לא כחול לבן. מספיק לעיין בתוכניות הקיצוניות שהציגו בנט וסער לפני הבחירות כדי להבין מה צפוי לנו: התגברות המצוקה החברתית, כמו בממשלות נתניהו הראשונות, אחרי שממשלותיו האחרונות דווקא צמצמו את אי השוויון ואף העלו את השכר. בנט־לפיד־סער יהיו נתניהו המוקדם על סטרואידים.
את זה "תאזן" הזרמת הון מסיבית לרשויות הערביות, שתהיה כרוכה בשחיתות עמוקה. בזה תמשיך ממשלת השעטנז המוקמת את ממשלות נתניהו: מדיניות חברתית־כלכלית ניאו־ליברלית משולבת בהזרמות תקציביות מגזריות למקורבים. החרדים לא קיבלו הרבה, לעומת מה שיקבלו הערבים, וחמור מזה: הזרמות מגזריות לממסד אסלאמיסטי לא רק שלא יצמצמו פערים, אלא ירחיבו אותם ואת אי־הכשירות להשתלב בשוק העבודה. החברה שלנו תסבול מהתגברות אי השוויון עקב כלכלה מגזרית שתחבל בשילוב של הערבים. לרע"מ, ועימה העבודה ומרצ, תהיה יכולת להפיל את הממשלה, אם היא תנסה להתמודד עם אלימות ובריונות, המכות במגזר הערבי מבפנים ובשכניו היהודים, או עם בנייה לא חוקית והשתלטות מרחבית. בנט־לפיד זורעים כאן את העימות הבא שלנו עם האחים המוסלמים, הפעם בתוך המדינה. גם חמאס הצטייר פעם כמתון לעומת הפת"ח.
אבל הבשורה הכי רעה של ממשלת השעטנז הזאת נוגעת לתוכנית הגרעין האיראני. חילופי הדברים זה עתה בין נתניהו לבין שר הביטחון הנוכחי והנכנס גנץ מסמנים לנו את הכיוון: לא עוד פעולה עצמאית נגד גִרעוּן איראן, התעצמות שלוחיה והתנשאותה לכדי מעצמה אזורית, ולוּ במחיר עימות מבוקר עם ממשל ביידן והתקשרות עם בעלות ברית אזוריות לשם כך, אלא קבלת דין ארה"ב.
ממסד המדיני־ביטחוני ברובו, לא כולו, חושש להמרות את פיה של ארה"ב, גם כשהדבר חיוני. הוא רחוק מדרכו של בן־גוריון במבצע קדש, למשל, ופירוז סיני שהושג בסיומו, או מדרכם העצמאית של נתניהו וברק מול תוכנית אובאמה להמליך את האיראנים במזרח התיכון. יש רושם ברור שגנץ ולפיד יוליכו את הממשלה המוקמת לעמדה סבילה יותר מול האמריקנים, כזאת שהם "יוכלו לעבוד איתה", כהערכת הסנאטור סנדרס ועימו רבים בממשל הדמוקרטי, ולא תפריע להם להפוך את איראן ל"מייצבת האזורית" כביכול באמצעות חידוש הסכם הגרעין. הסכנה מוחשית וברורה.
משטר דמוקרטי אינו מבטיח מפני בחירת ממשלה רעה, אבל הוא מאפשר להחליף אותה בקלות, וזה מה שנצטרך לעשות. מוטב בקרוב. ומי שמתלונן על ממשלת שעטנז שכזאת ועל ראשי ממשלה נטולי מפלגת שלטון כמו לפיד ובנט, ראוי שיזכור כי זו תוצאה ישירה של שיטת הבחירות המקולקלת והמזיקה שלנו. את הממשלה נצטרך להחליף לפני שיתרבו נזקיה, אבל גם את שיטת הבחירות עצמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו