לזכור את לקחי הפרהוד

מאז שהייתי ילד, אני זוכר את הסיפורים של סבתי, צ'חלה עובדיה, על הפרעות בבגדד, היא סיפרה לי על הטבח הנוראי, האלימות הקשה, הרכוש הרב שנבזז. החשש והפחד ברחובות. היא ומשפחתה התחבאו על מנת להינצל. את חג השבועות של 1941 היא, ושאר יהודי בגדד לא זכו לחגוג. בראשון ביוני באותה שנה, החל מסע טבח נוראי של הפורעים בבגדד. בעיניים דומעות היא אמרה לי איך צעקות ״איטבח אל יהוד״ זעזעו את השכונות בבגדד, איך הכו, דקרו ושחטו את יהודי העיר, ספרי תורה חוללו ובתי כנסת ניזוקו, חנויות של יהודים סומנו באדום, נבזזו והוצתו.

עד לאותו רגע היו הפורעים היו שכניהם הקרובים של היהודים שהם זה עתה רצחו, חיו שנים רבות בדו קיום, הכירו אחד את השני, קנו באותם מקומות, הלכו באותם שבילים, אך שכניהם המוסלמים הושפעו מההסתה של התעמולה הנאצית: 179 נרצחו, 2,118 נפצעו, 242 ילדים נותרו יתומים ומעל 50,000 בני אדם שרכושם נבזז.

ומה שונה? אנחנו מסתכלים על היום, 80 שנים קדימה לזוועות הללו ורואים דמיון משתק מפחד. התפרצות של אלימות בערים שבה חיו שנים יהודים לצד ערבים, בהיקף שלא ידענו כמותו. לינצ׳ים אכזריים ביהודים, זריקות אבנים, זריקות בקבוקי תבערה, הרס של חנויות, שריפת בתי כנסת וספרי תורה. שמענו עדויות מחרידות, תושב לוד שסיפר ששכנו הערבי שהוא מכיר לאורך שנים, סימן לפורעים כי ״יש כאן בית יהודי״ על מנת לפגוע בו.

מי שהציל את סבתי ומשפחתה לפני 80 שנה הייתה משפחה מוסלמית, נקודת האור היחידה בסיפור, אבל אל לנו לסמוך על רצון יוצא דופן אלא רק על מדינתנו, עצמאותנו וכוחות הביטחון שלנו. במיוחד ביום כזה, מלאת 80 השנה לפרהוד אנו חייבים להגיד בראש מורם כי זכותו של כל יהודי לחיות בביטחון מלא בכל חלקי הארץ הזו. כמה חשובה היא מדינת היהודים, עד הקמתה ולאורך כל ההיסטוריה היהודית היינו נתונים לחסדים של שליטים ומדינות שונות, אשר יכלו לטבוח בנו מתי שרק רצו. לא עוד. לא נשלים עם הטרור, לא נקבל את האנטישמיות, לא נעמוד מנגד מול השנאה הבוערת. זו היא מדינתנו, ונלך כאן בגאווה ובבטחון, עם ילדינו וחברינו.

חובתנו להבטיח שדבר כזה, שחוו ההורים, הסבים והסבתות שלנו, לא יחזור. שיהודי בארץ ובעולם לעולם לא יצטרך להסתתר, לעולם לא ייאלץ להצניע את יהדותו, אנו מוכרחים להבטיח שידע כל יהודי כי הוא אינו לבד, מדינת ישראל עומדת לעד לצדו על מנת להבטיח את שלומו.

זה הוא יום לא קל עבור ניצולי הפרהוד ובני משפחותיהם שנמצאים היום בארץ, כתשע עשר אלף במספר. אלו סוחבים את הטראומה והעול, אירועי התקופה האחרונה פתחו מחדש פצע שכנראה לעולם לא באמת נסגר. הם מבקשים דבר אחד- שיזכרו מה שהיה, שיכירו את הסיפור. זו חובתנו הלאומית לזכור ולהנחיל את תולדות העם היהודי לדורות הבאים. לכן הגשתי הצעת חוק אשר קובעת יום לאומי לזיכרון הפרהוד- לימוד הנושא במוסדות החינוכיים, קיום ישיבה ממלכתית בכנסת ואפשרות לקיום עצרת מרכזית. לשמר את זכרון הפרהוד לבנינו ובנותינו, ולכבד את הקורבנות.