עוד לא סיימנו לאמוד את הנזקים של מלחמת עזה־לוד־עכו הידועה בכינויה הרומנטי "שומר החומות", ומבין ההריסות עולה נזק דרמטי מכיוון אחר לחלוטין: מצאנו את מי לשנוא. יהודי לוד, תתרווחו על המוקד. נוח יותר ליצור נרטיב כאשר הוא עטוף בפאות, בכיפות, ברצון שכולם יהיו דוסים ובהשתלטות על קרקע, ואם זה לא המצב - אפשר להדביק להם תקשורתית את הקוד "תורני". זהו עוול נוראי לתושבי המקום. כמה חלוצים ציונים דתיים שהגיעו לשם לפני חצי יובל שנים, במה שהפך מאז לסיפור הצלחה מסחרר: כיום יש יותר מ־1,200 משפחות שפשוט חיות במקום נחמד במרכז.
מפעלי החסד של האוכלוסייה היהודית משרתים באופן חד־צדדי גם את האוכלוסייה הערבית; האולפנה ששופצה גרמה לכך שהתיכון הערבי השכן ישופץ באופן זהה; חוגי המתנ"ס שקמו לתחייה בזכות החיים השוקקים שחזרו לעיר, משרתים גם את האוכלוסייה הערבית, אך ערבי שיגיד את זה יותקף - כמו שמקובל בשטחים; להם אסור לצייץ, כך שחובת התזכורת מוטלת עלינו.
מי שאמיץ ומביט אחורה, יכול להיזכר בלוד שהיתה פעם בירת הסמים, זאת שקידמה את הבאים בשלטי "למכירה" על כל מרפסת מתפוררת, ובמשת"פים שהציפו אותה אחרי הסכמי אוסלו.
כמה רוע צריך כדי להטמיע נרטיב, שלפיו "הכהניסטים שמייהדים את לוד חולבים תקציבי מדינה כדי להפקיע את אדמות רמת אשכול", כפי ששמעתי השבוע בערוץ טלוויזיה מרכזי, כאשר בפועל שיעור הערבים בלוד נמצא בעלייה מתמדת. כשמראיינים את מאיר ליוש, שוכחים שלפני שנה הוא גייס הון עבור משפחת חסדאי שאביה נרצח בלי סיבה בחניון ברמלה, ואחרי כן עבור תמר פרץ, תושבת לוד שנפטרה מקורונה בשבועות הראשונים של המגיפה והותירה תאומים רכים. "היהודים גרים בבתים מנקרי עיניים והערבים מקנאים", אמרה לי השבוע מרואיינת ישראלית בשידור בגל"צ, ואני נזכרתי בתהליכים שקרו באירופה ובכלי הבית הנאים ששכניה של סבתי חמדו לעצמם.
בפרוטוקול ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת מדצמבר 2004, שהתקיימה בנוכחות ח"כ ואסל טאהא, מוחמד ברכה, איוב קרא ועסאם מח'ול, מתועדת בקשתם של תושבי רמת אשכול שזומנו על ידי ח"כ יורם מרציאנו, הדורשים "פינוי פיצוי" מהשכונה. סגן ראש העיר דיבר בוועדה וסיפר על קריסת השירותים המוניציפליים בשכונה בגלל התעמרות השכנים הערבים. השכונה הוקמה עבור עולים מחבר העמים בשנות ה־70, ובשנות ה־90 היתה בשפל.
ב־20 השנים האחרונות, מאז כניסתו של הגרעין הדתי, הגיעה השכונה הזאת, כמו אחרות בעיר, לפריחה נדל"נית וחברתית. ועדי בתים משותפים, מתנ"ס שכונתי בניהול ערבי עם סגנית יהודייה, אשפה שנזרקת לפח במקום מהחלון בקומה ארבע. כשהחלו הפרעות, השכנים לא היססו לכוון את המחבלים לחלונות ספציפיים מאוד. המינימום שאנחנו יכולים לעשות הוא להכיר טובה למי שהפריחו את שממת לוד וחוללו בה דו־קיום עד כה, והלוואי שגם בעתיד. כי תכלס, בהיררכיה החברתית שנוצרה בישראל 2021, כבר עדיף להיות מתנחל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו