האם אפשר לנצח באמצעות הפצצות אוויריות?

תוצאות ההפצצות האוויריות במבצע "שומר החומות" מציפות שוב את השאלה האסטרטגית הגדולה: האם בהפצצות אוויריות בלבד אפשר לנצח ולהשיג יעדים עיקריים של מערכה?

כמי שלקח חלק מרכזי בייזום ובתכנון ההפצצות האסטרטגיות במצרים במלחמת ההתשה (1970-1969), ובסוריה במלחמת יום הכיפורים (1973), אנסה ללבן סוגיה זו. מקובל להעריך שלהפצצות השטיח האוויריות (המאסיביות) של בעלות הברית על גרמניה לא היה חלק מרכזי בניצחון. בוודאי לא כל עוד לא עברו בעלות הברית להפצצות מדויקות יותר, שבמרכזן מערכות מסילות הברזל כמטרה צבאית מרכזית. או־אז גרמו אלה למגבלות חמורות ביותר ביכולת התנועה ובחופש הפעולה הצבאיים של הגרמנים, כמו גם למחנק אסטרטגי. עם זאת, הבסתה של מכונת המלחמה הגרמנית בוצעה בעיקרה על ידי המתקפות היבשתיות של צבאות בריה"מ ובעלות הברית.

במלחמת וייטנאם הטילו האמריקנים אותן טונות של חימוש שהוטלו בכל מלחמת העולם השנייה, ולמרות זאת לא הכריעו את הצבא הצפון־וייטנאמי. רק כאשר האמריקנים הטילו מהאוויר מוקשים ימיים בנמל הייפונג וגרמו לשיתוקו, ובמקביל הפציצו והחריבו את הסכרים והגשרונים בשדות האורז ובכך גרמו להצפות שטחים נרחבים, חלה תפנית במלחמה. זאת, שכן מהלכים אלה גרמו למגבלות תנועה חמורות ולהגבלת יכולת הפעולה של הווייטקונג, ובסופו של דבר להסכם פריז. גם בווייטנאם, אפוא, הפצצות האוויר הביאו לתוצאות המקוות רק כאשר הן כוונו להשגת מחנק אסטרטגי.

במלחמת קוסובו (סוף שנות ה־90), לאחר 72 יום של הפצצות אוויריות שגרמו לאלפי הרוגים סרבים, הצליחו ארה"ב ונאט"ו לכפות על סרביה לוותר על שלטונה בקוסובו. היה זה המקרה היחיד בהיסטוריית המלחמות, שבו הפצצות אוויריות בלבד הביאו לניצחון ברור.

במלחמת ההתשה מול מצרים הפציץ חיל האוויר בעומקה של מצרים, במגמה לכפות עליה הפסקת אש בחזית התעלה. הפצצות אלה, אף שלא היו ההפצצות האסטרטגיות המקוריות כמתוכנן, עדיין הכאיבו קשות למצרים, אך לא הביאו להפסקת האש בתעלה. עם זאת, הטראומה הקשה מהפצצות העומק האלה השאירה חותם על ההנהגה המצרית, שלא אצה למלחמת יום כיפור לפני שהיה לה ציוד מתאים לתקיפה בעומקה של ישראל.

גם ההפצצות האסטרטגיות בסוריה במלחמת יום הכיפורים לא סיפקו את הסחורה, אם משום שהיו מוגבלות למדי בהיקפן, ואם משום שלא הכאיבו דיין לצמרת הסורית.

במבצע "שומר החומות" היוו ההפצצות האוויריות ברצועת עזה את עיקרה של הלחימה. חיל האוויר הטיל מאות טונות של חימוש מדויק (ברובו) על כ־1,500 מטרות של חמאס והג'יהאד האסלאמי, במשך 11 ימי לחימה בשטח מצומצם למדי. להפצצות היו הישגים מרשימים. עם זאת, הפצצות אלה, בצירוף סוללות כיפת ברזל, לא הצליחו למנוע את שני המהלכים החיוניים הדרושים להכרעה: למנוע שיגור של 4,300 רקטות ופצמ"רים, וכן לגרום לארגוני הטרור לבקש הפסקת אש.

המסקנה, אפוא, היא שבהפצצות אוויריות בלבד קשה להשיג ניצחון ברור במלחמה, אם בכלל. עם זאת, הן ישיגו תוצאות שוות־ניצחון אם הן יסבו לתוקפן אובדן, נזק ותשלום מחיר רב מנשוא.
באשר למבצע בעזה, חובה לומר שני דברים: ראשית, עם כל העבודה המצוינת של צה"ל, שב"כ וחיל האוויר, ייתכן שלא היה די במטרות שהותקפו כדי לגרום לארגוני הטרור מחנק אסטרטגי שיכול להביא לתוצאות מכריעות. יש לאתר, אם כך, סוג נוסף של מטרות שיביא לכך (ועל כך ראוי לקיים דיון נפרד).

שנית, ייתכן שמוקדם מדי לשפוט את תוצאות ההפצצות האוויריות במבצע והשלכותיהן, והן בכל זאת יביאו לריסונם של ארגוני הטרור למשך שנים, כפי שעשה זאת אפקט ה"דאחייה" (מול חיזבאללה) ואפילו מבצע צוק איתן.