בית המשפט העליון | צילום: יונתן זינדל/פלאש90

ומה בג"ץ עושה במלחמה?

בחסות בג"ץ, המדינה נאלצת לחשוף בפני ארגונים שונים מידע רגיש בזמן מלחמה • הגופים השונים מתאימים עצמם מראש לשופטי בג"ץ, שגם קובעים את המדיניות

מאז 8 באוקטובר בג"ץ עובד בקדחתנות. כבר בימים הראשונים של המלחמה החלו לזרום אליו עתירות בעניינים ביטחוניים, שהגישו ארגונים כמו רופאים לזכויות אדם, האגודה לזכויות האזרח, גישה והמוקד להגנת הפרט. עבור הארגונים האלה זאת עבודה - הם מחויבים לכך מצד התורמים שלהם, ורובם גם אידיאולוגית.

מה שמטריד הוא הנושאים שבהם בג"ץ בחר לדון, המעידים על מחויבות לארגונים אלה יותר מאשר לציבור, והלו"ז הצפוף שלו, שמאיר פינות חשוכות בעולמו של הגוף השולט במדינה. מאז 7 באוקטובר בג"ץ דן בעיקר בעתירות על מחסומים שמפריעים לאוכלוסייה הפלשתינית, שחרור של עצירים מנהליים פלשתינים והימנעות מהרס בתים של פעילי טרור. היו גם עתירות שעסקו במהלכי המלחמה, כמו הדרישה מ־22 באוקטובר להוציא צו על תנאי נגד פינוי ביה"ח אל־קודס בעזה. לרוב עתירות אלה נדחו, אך כולן נבחנו בכובד ראש.

חלק ניכר מזמנם של שופטי בג"ץ הושקע בדיונים מתמשכים בעתירות הנוגעות לתנאי מעצר של אסירים מעזה, שהוגשו כבר מאמצע אוקטובר. לחלק מהדיונים היתה השפעה על המלחמה ועל המשא ומתן, כמו הדרישה להכניס לאסירי הנוחבה מבקרים רשמיים מטעם הצלב האדום, וערעור על ההחלטה הרגישה להחזיק בגופתו של וליד דקה כקלף מיקוח.

היחס המיוחד שמקבלות עתירות מסוימות מוביל לכך שבחסות בג"ץ, המדינה נאלצת לחשוף בפני ארגונים שונים מידע רגיש בזמן מלחמה. כל הגופים במדינה מתאימים עצמם מראש לנטיות ליבם של שופטי בג"ץ, אבל בזמן מלחמה זה מקבל משמעות נוספת.

הרציונל שמאחורי נטילת הסמכויות המאסיבית של בג"ץ, במיוחד בנושאים ביטחוניים, היה תמיד הגנה בדין הבינלאומי. בפועל, מערכות המשפט הבינלאומיות מתעלמות ממנו ומרחיבות את הפיקוח שלהן על מערכות הביטחון (לא מעט בהסתמך על אותם ארגונים). כעת, אחרי שהגבילו ככל הניתן את פעילות צה"ל, לא נותר לשופטי בג"ץ אלא לכפות על הצבא את ביצוע הצווים הבינלאומיים, דרך דיון בעתירה על הצו שניתן בהאג להכנסת סיוע הומניטרי לרצועה.

מאז תחילת המלחמה דנו שופטי בג"ץ גם בסוגיות של חמץ וסבירות, דחו את העתירה להוצאת נתניהו לנבצרות ולאחר מכן דחו את מועד תחולת חוק הנבצרות. היו גם דיונים ב"חוק אל־ג׳זירה" וב"חוק בן גביר". החל מאפריל הצטרפה סוגיית גיוס החרדים, ובעקבותיה כבר יצא צו האוסר העברת כספים לישיבות.

הבחירה של בג"ץ לקיים דיונים מעמיקים בסוגיות הפוליטיות והחברתיות הנפיצות ביותר היא בעייתית לא רק בגלל העיתוי, אלא גם בגלל הסלקטיביות. בג"ץ בוחר במה לדון, וגם קובע את המדיניות. בנוגע לגיוס פלשתינים אזרחי ישראל, לדוגמה, כל העתירות שהוגשו נדחו ללא דיון.

ההחלטה המקוממת ביותר של בג"ץ, בתגובה לעתירה של תנועת אומ"ץ, היתה הקפאתם של הליכי ביקורת המדינה על צה"ל ועל שב"כ בנוגע לאירועי 7 באוקטובר. בלשון המעטה, מדובר במעשה שלא בונה אמון עם הציבור. ההנחה שלפיה קיים חוסר אמון רק ביחס לנבחרי הציבור היא אשליה. הוא קיים לא פחות (ואולי יותר) כלפי בכירי מערכות המדינה - מהביטחון ועד למשפט.

הבחירה של בג"ץ לקיים דיונים מעמיקים בסוגיות הפוליטיות והחברתיות הנפיצות ביותר היא בעייתית לא רק בגלל העיתוי, אלא גם בגלל הסלקטיביות. בג"ץ בוחר במה לדון, וגם קובע את המדיניות. בנוגע לגיוס פלשתינים אזרחי ישראל, לדוגמה, כל העתירות שהוגשו נדחו ללא דיון

בנקודה הזאת, כדאי לחזור ולשאול כמה שאלות לגבי ועדת חקירה ממלכתית. כולם מדברים על ועדת חקירה ממלכתית, משום שהיא ערכאת החקירה המוסמכת והגבוהה ביותר, אך בראשה תמיד יעמוד שופט עליון, ואילו אירוע יוצא דופן כמו 7 באוקטובר מחייב חשיבה אחרת.

ועדת החקירה שתקום חייבת להיות הרבה יותר יעילה, מהירה ואינטנסיבית, ולקבל את כל הסמכויות של ועדת חקירה ממלכתית. אך חשוב מכל, היא חייבת להיות מוסכמת על כלל הציבור (באמצעות נציגיו בכנסת או משאל ציבורי), ולכלול אנשי מקצוע ומשפטנים בכירים שיושרתם לא מוטלת בספק ושנטייתם הפוליטית אינה אקטיביסטית, אולי אנשים מחוץ למערכת, וגם נציגי ציבור. אחרת, האמת אף פעם לא תצא לאור.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו