איבדנו משהו בדרך - קוראים לזה תחכום

איבדנו משהו בדרך, והמשהו הזה הוא תחכום. ישראל היא מדינה קטנה מוקפת אויבים, והעם היהודי הוא עם קטן מוקף אויבים. מהממלכות של עידן המקרא, דרך העיירות בגולה ועד ימינו - אין לנו דרך לנצח או אפילו לשרוד אם נשחק במגרש שווה. העולם הערבי והפרסי מונה חצי מיליארד אנשים, והוא גדל בקצב של כ־8 מיליון בכל שנה - מספר גדול יותר ממספר היהודים הגרים במדינת ישראל.

קיומו של העם היהודי במשך אלפי שנים מאפשר לנו מה שנקרא בהייטק "לאסוף ביג דאטה". יש לנו תיעוד היסטורי עצום שמאפשר לנו לשבת וללמוד, ולהבין בקלות רבה מאוד מה עבד לנו ומה לא עבד לנו בעבר.

נתחיל במה שלא עבד: התפלפלות, ויכוחים פנימיים, הצטדקות, עליונות מוסרית ותבוסתנות, או מה שהצעירים קוראים לו - חפירות ולוזריות. לאינקוויזיציה לא היה אכפת כמה חכמים היו היהודים בוויכוחי ברצלונה וטורטוסה, לנאצים לא היה אכפת מהפילוסופיה היהודית, מהמדע או מהחילון, ולחמאס לא ממש אכפת מהרכב הקבינט או הממשלה בישראל. שום דבר ממה שנתניהו או גנץ או לפיד או בנט אמרו או עשו בעשור האחרון לא היה מונע את7 באוקטובר.

מה כן עבד לעם היהודי? יוזמה, עורמה והתמחות. בכל פעם שיהודים יזמו - הם הצליחו בענק. התנועה הציונית, אולי התנועה הפוליטית המוצלחת ביותר במאה ה־20, היא כולה יוזמה, עורמה והתמחות. הקיבוצים והתעשייה הקלה של ראשית הציונות לא ביקשו רשות, הם פשוט עשו. כשהמעפילים הפליגו לכאן בספינות רעועות, הם לא שאלו את היועמ"ש אם הבאה של אלפי פליטי שואה לפה עומדת במבחן הסבירות. אף אחד לא התפלפל אם זה מוסרי לפתוח במתקפת מנע בששת הימים, להפציץ את הכור בעיראק או לספח את הגולן.

התחושה היא שאיבדנו את זה, איבדנו את החוצפה. התמכרנו לוויכוחים פנימיים, לצעקות, להאשמות ולהוכחות. דמוקרטיה, שאמורה להיות כלי להכרעה, הפכה לכלי שמנציח ריבים. בסוגייתגיוס החרדים, למשל, אין במדינת ישראל חוק שמונע לגייס חרדים. כל שר ביטחון יכול מחר בבוקר לשלוח צווי גיוס. זה נכון גם לגלנט, אבל זה נכון לכל מי שכיהן כשר ביטחון - גם גנץ וגם ליברמן וגם בנט וגם אהוד ברק. גיוס חרדים לא היה מטרה ביצועית של אף אחד מהם, הוא חשוב מדי ככלי להבטחת הקולות החילוניים. גם בכלכלה, כל הפוליטיקאים מבטיחים כלכלת שוק, מסמוטריץ' ועד לפיד, אך הכניעה להסתדרות ברגע האמת חשובה יותר.

אנחנו הפכנו כל מדיניות - כלכלית, חברתית, ביטחונית - לקרדום לחפור בו. הבעיה היא שהקרדום חופר לנו קבר. התמכרנו לוויכוח, להצדקות, להתרפסות. בישיבה, בכנסת, בבג"ץ, בתור בעירייה - כולם רק רוצים להציג חידוש בלעדי שיוכיח כמה הם חכמים וצודקים.

ארדואן מנסה להטיל חרם על ישראל ועצר את יצוא הסחורות. בתגובה הציע סמוטריץ' להטיל מכסים על יבוא מטורקיה. ארדואן ניסה לתקוע לנו מזלג בעין, וסמוטריץ' מנסה לייצר סימטריה ותוקע מזלג בעין השנייה שלנו.

במקום להעניש יצואנים טורקים שכן מחפשים דרכים לעשות איתנו עסקים, סמוטריץ' בחר לייקר לנו את היבוא בשביל "להכניס לארדואן". למה לא להיות ערמומיים ולהגיד שישראל תספק הגנה ועזרה לכל יצואן טורקי שרוצה לסחור עם ישראל?

בכל פעם שיהודים יזמו - הם הצליחו בענק. התנועה הציונית, אולי התנועה הפוליטית המוצלחת ביותר במאה ה־20, היא כולה יוזמה, עורמה והתמחות. הקיבוצים והתעשייה הקלה של ראשית הציונות לא ביקשו רשות, הם פשוט עשו

בפעם האחרונה שבה ישראל היתה תחת אמברגו צרפתי, ישראל הערמומית פשוט הבריחה את הספינות שלה ממספנות שרבורג. בחרם הנוכחי על ישראל בתעשיית הנשק, במקום להתפתל, ישראל היתה צריכה להזכיר לצרפתים שגרמניה מספקת להם מטרייה באמצעות חץ 3, ושראוי שישלמו לגרמנים על זה.

אפילו האו"ם קבע שאין רעב בעזה, אבל במקום לנסות להסביר את זה לממשלים אנטישמיים בספרד, בקולומביה, בצ'ילהובאירלנד- אולי צריך לעזור להם לקלוט ולהציל פליטים פלשתינים מסכנים.

אנחנו זקוקים לתחכום, ומהר.