במקום שבו שורפים עכשיו קוראן

מעשיהם של חלק מחיילי צה"ל ברצועת עזה כבר חורגים מכל מעשה של לחימה, ולא רק מוציאים את דיבתה של ישראל, שמתמודדת ממילא עם ביקורת קשה ונוקבת בכל העולם.

הסיקור התקשורתי בכל אמצעי התקשורת הבינלאומיים ובכל השפות הוא לרוב שלילי, וגורם נזקים כבדים, מדליק את המחאות ומעצים את האתגרים שאיתם מתמודדת ישראל ממילא.

אותם חיילים שמצלמים ומתעדים את עצמם בגאווה גדולה במעשים קשים, מבישים ובלתי אנושיים,כמו שריפת ספר קוראן, או הוצאת בגדי נשים מחדרי השינה של הבתים, ושבירת כלי בית וצלחות או הלימה בפטיש בשיש מטבח בבית שבעליו נאלצו לעזוב בגלל המלחמה, ואפילו הריסת שלט שעליו כתוב עזה, בטנק - הם כתב אישום ציבורי חמור נגד צה"ל ומפקדיו שמאפשרים לדבר כזה להתרחש. יש רושם כי אותם חיילים רוצים בעיקר "לספר לחבר'ה", או רוצים שההיסטוריה תזכור אותם כמי שנקמו, ולא נלחמו.

מכאן קשה שלא להגיע למסקנה שהסיבות להפסקת המלחמה בעזה יהיו שונות מהסיבות לתחילתה, בגלל מעשים מסוג זה, ובגלל אירועים ומקרים כמו תקיפת משאיות הסיוע ההומניטרי על ידי אזרחים ישראלים.

כיוון שהתמונות שיוצאות מעזה או מישראל בהקשר של המלחמה בעזה לא משאירות לעולם מקום לחשוב פעמיים, או לתת עוד הזדמנות.

לא במקרה המלחמה התחילה בתמיכה גדולה של מדינות העולם, וכיום - כשמונה חודשים אחרי תחילתה - כמעט כל העולם מבקר את התנהלות ישראל, בעיקר השתנהלות ההנהגה המדינית. ובוודאי לא במקרה גםבית הדין הבינלאומיהשתמש כהוכחה בתיעודים מסוג זה.

קוראי הטור שיתעצבנו - וחלקם יציעו לי לעבור לעזה, או במקרה הטוב למצרים, לאחר שיתרעמו על מה שאני כותב ויטענו שנלחמים בחמאס שפתח נגדנו במתקפה, אנס, שבר, הרג ורצח - אתכם אני רק שואל: האם המטרה או השאיפה של המלחמה בעזה היא נקמה? כי כאשר עיקר הלחימה המשתקף דרך התמונות הוא זה, מתקבל רושם שאין תוכניות אסטרטגיות ואין תוכנית פעולה, ומדובר במעין מריחת זמן אלימה בבתי אזרחים. האם לכך שואף הציבור הישראלי שמצדד במעשיהם של אותם חיילים?

לא במקרה המלחמה התחילה בתמיכה גדולה של מדינות העולם, וכיום - כשמונה חודשים אחרי תחילתה - כמעט כל העולם מבקר את התנהלות ישראל, בעיקר השתנהלות ההנהגה המדינית. ובוודאי לא במקרה גם בית הדין הבינלאומי השתמש כהוכחה בתיעודים מסוג זה

אם התשובה היא לא - אז אין כאן ויכוח, ואם התשובה היא כן, אז אי אפשר להילחם במחבלים דרך ונדליזם באוכלוסייה. כאשר המסרים שיוצאים מהמלחמה הם תמונות והצהרות של נקמה, העולם לא נשאר אדיש, וגם הגורמים הרשמיים הסמכותיים כמו האו"ם ובית המשפט הבינלאומי לא יישארו אדישים. לכן רחובות העולם, מלבד העולם הערבי, מלאים הפגנות מחאה נגד ישראל ונגד ישראלים, והסנקציות יורגשו בכל המוסדות בישראל גם אחרי ההכרזה הרשמית על סיום המלחמה. אפילו הנורמליזציה עם שליטי חלק מהמדינות הערביות נפגעה ותיפגע בהמשך, לכן נדרשת מנהיגות שיודעת להציב גבולות לחיילים ולאזרחים שמבקשים להיות גיבורים על חשבונם של תושבי רצועת עזה.