דין מטולה כדין תל אביב

"כי לא נשוב אחור, ודרך אין אחרת, אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו" - כך כתב נתן אלתרמן בשירו האלמותי "זמר הפלוגות" בקיץ 1938, לרגל הקמת פלוגות השדה. אך מאז 7 באוקטובר נשתכחה התורה, ונשתכחה גם הדרך.

במישור ההצהרתי דבר לכאורה לא השתנה, ומנהיגינו שבים ומסבירים לנו - כך בנימין נתניהו לאורך העשור הקודם - כי "דין שדרות כדין תל אביב". אליו הצטרף רק לאחרונה גם בני גנץ, כשהכריז כי"דין מטולה כדין תל אביב כדין כפר עזה".

כל שנותר לראות הוא אם שני הצדדים יצליחו לשלוט במהלך האירועים ולמנוע הידרדרות למלחמה שבה הם לא רוצים, וחשוב מכך, אם ממשלת ישראל תחליט בשלב מסוים להגיד "עד כאן" ולפעול כפי שמבטיחים מנהיגינו מעל לכל בימה

אך דיבורים לחוד ומעשים לחוד. בפועל, שדרות הופקרה לאורך השנים לירי של חמאס, וכיום מטולה וחניתה (זו מזמר הפלוגות של אלתרמן), ועימן גם יישובי עוטף עזה, חדלו להיות חלק ממדינת ישראל, שהצטמצמה לכדי "מדינת חדרה-גדרה". במקום צפון פורח הפכו היישובים שפונו מתושביהם למעין רצועת ביטחון - לא כזו המצויה בשטח האויב ומגינה על יישובינו, אלא רצועת ביטחון בתוככי מדינת ישראל הריבונית, המקילה על האויב לנהל את מלחמתו בנו; מלחמה על אש קטנה שבה רוצה חיזבאללה, ושבה הוא היוזם והתוקף ואנו המתגוננים.

שבעה חודשים נמשכת הלחימה בגבול הצפון בלא הפסקה, ועדיין לא נראה לה סוף. מדי יום תוקף חיזבאללה יישובים ועמדות צבאיות לאורך הגבול ובעומק הגליל, ואילו צה"ל מגיב - תמיד מגיב - בפגיעות נקודתיות בעמדות של חיזבאללה, ומדי פעם גם מחסל את אחד ממפקדי השדה של הארגון (שאצלנו נוהגים לכנותם משום מה "בכירים", כאילו מדוברבנסראללהאו באחד מעוזריו).

עבור חיילי צה"ל הערוכים לאורך הגבול, וכמובן עבור כ־100 אלף ישראלים שפונו מבתיהם, מדובר במלחמה לכל דבר שמביאה הרס נורא ליישובים ושגובה חיי אדם. אבל הממשלה והצבא מתייחסים לחזית הצפון כחזית משנית לרצועת עזה, ומוכנים להכיל את העימות המתנהל בה. וכך, את המעשים מחליפות הצהרות כמו "דין מטולה כדין תל אביב".

לחיזבאללה חשוב להראות שהוא נלחם למען עזה, אבל הוא לא רוצה להיגרר למלחמה כוללת, שעשויה לגבות ממנו ומתומכיו השיעים מחיר כבד. ולכן, אחרי כל יום לחימה שבו מגיעים שני הצדדים לסף של הסלמה - באים ימי רגיעה והורדת פרופיל, בבחינת צעד קדימה לעבר מלחמה ושני צעדים אחורה.

ההיגיון הזה עובד כבר שבעה חודשים, אם כי צריך לזכור שכשמציתים אש קשה לשלוט בגובה הלהבות, ושלעימות המתמשך דינמיקה משלו. למשל, השימוש של חיזבאללה בנשק מתקדם או הפגיעה במטרות בעומק הישראלי יכולים להביא להסלמה. ולבד מכך, חשוב להזכיר כי מהצד השני של הגבול מצוי אויב שמחויב למלחמת שמד בישראל - גם אם בניגוד ליחיא סינוואר, הוא מכלכל את צעדיו בזהירות ומעדיף לחכות לשעת כושר, אם תבוא.

כל שנותר לראות הוא אם שני הצדדים יצליחו לשלוט במהלך האירועים ולמנוע הידרדרות למלחמה שבה הם לא רוצים, וחשוב מכך, אם ממשלת ישראל תחליט בשלב מסוים להגיד "עד כאן" ולפעול כפי שמבטיחים מנהיגינו מעל לכל בימה - מה שמוטל בספק, יש להודות, נוכח עמדתה של ארה"ב, המתנגדת נחרצות להרחבת היקפה של המלחמה. ואולי בכלל חיזבאללה הוא זה שיחליט להקדים ולהפתיע.

אבל בינתיים בצפון אין כל חדש, ומה שהיה הוא שיהיה. לנוכח מציאות זו, אנו צריכים לחזור לעקרונות היסוד של תורת הביטחון של ישראל. להיות יוזמים והתקפיים, להעביר את הלחימה אל שטח האויב ולחתור להכרעה מהירה. ומעל לכל - לא לסגת מחפירות חיינו. לא לנטוש ולפנות יישובים, אלא לסמן קווים אדומים שאותם חזקה על חיזבאללה שיכבד. על ישראל להשתחרר מהשיתוק שאחז בה אחרי 7 באוקטובר, ולנצל את העובדה שחיזבאללה חושש ממלחמה כפי שלא חשש מפניה מעולם, ובמיוחד לאחר שראה מה אירע בעזה.