בפסח הקרוב לא נדמיין את העבדות

מוחמד מהקצבייה צעק עלי שאתרחק משם עם העוגיות, כי מחלקת הבשר כשרה לפסח. "התחלת כבר לנקות?" שאל, ואני רק ניסיתי לחשוב איזו פנייה חריגה לקחתי בחיים שלי שהקצב הערבי ממלא את תפקיד האם הפולנייה. "בטח שהתחלתי", מלמלתי, "רמדאן כרים", ונמלטתי משם אל חנות ה"סטוק" הסמוכה כדי להשלים ציוד לקראת הניקיונות. נגמרה ההדחקה.אביב הגיע, פסח בא.

העובדים החרוצים היו עסוקים בפריקת ארגזים עצומים של מרצ'נדייז פסח - מפירמידות דקורטיביות למרכז השולחן ועד צלחות סדר ב־9.90. בזווית העין בדקתי איזו שעוונית מתחשק לי השנה, ואם יש מפיות מגניבות, אבל בלב ידעתי: זה כבר לא כיף.

החגים הפכו מאירועים מלאי סמלים היסטוריים לימים כבדים וחנוקים, נטולי סאבטקסט.

בחנוכה בירכנו "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", ובשלב ה"א־א־מן" כבר מחינו דמעה. ידענו שיש לנו מכבים מודרניים שנלחמים באימפריית רשע פוסט־מודרנית, ושאנו זקוקים לניסים ממשיים. את ט"ו בשבט חגגנו בקושי, כי חבר אהוב שלנו נפל באסון 21 יום קודם. פירותיה המתוקים ביותר של הארץ נטמנו באותו יום בבתי עלמין שונים לאורכה ולרוחבה.

לקראת פורים באמת לא היה מנוס. תענית אסתר הפכה, למרבה הכאב, לתענית למען השבת החטופים. קריאתה הנואשת של אסתר המלכה ובקשתה לרחם על בני עמה הפכו ללב קריאת המגילה. התוכנית הזדונית להשמדת כל היהודים, הנס המופלא והגרוטסקי שאפשר ליהודים להכות חזרה, הניצחון המתוק־מריר שבסופו עשרה רשעים תלויים על עץ - איך אפשר שלא להתייחס לזה ברצינות תהומית?

אפילו החובה לשמוע את קריאת "זכור את אשר עשה לך עמלק" בשבת שלפני פורים הפכה מטקס סמלי (כן־כן, הם נלחמו בנו בדיוק כשיצאנו ממצרים ופגעו דווקא בחלשים, באמת לא יפה) למעמד מצמרר. אולי רק אני הרגשתי ככה, אבל הילדים המתוקים המחופשים והשירים העליזים היו ציפוי דק ושביר מדי על המציאות העגומה שלנו.

בכלל, הרעיון שהחגים שלנו הם אירוע טקסי וקליל כזה, של בגדים יפים ומפיות יפות וניסיונות מודרניים להכניס תוכן לטקסטים עתיקים – הוא רעיון חדש ואפילו, סלחו לי, פריבילגי למדי. עד לפני לא הרבה שנים לא היה צריך לחפור עמוק מדי כדי להבין מהו חג החירות, מה הכוונה ב"ארור המן" ולמה ארץ ישראל היא מוקד הגעגוע הלאומי. יהודים מעונים בכל תפוצות ישראל ישבו סביב שולחן הסדר, לפעמים תוך סיכון עצמי, והזכירו לעצמם שהעם היהודי כבר היה בשאול התחתיות של הייסורים האנושיים - ונגאל; הם פתחו את הדלת לאליהו הנביא ולחשו תקוות לנקמה; והם קינחו בבכי לשנה הבאה לירושלים הבנויה. קשה לי להאמין שהיה יהודי אחד במרוקו או בתימן, בספרד או בגרמניה שנזקק לתיווך של הטקס הזה. שום מפית דקורטיבית לא היתה יכולה להסיח את הדעת מטעם המרור.

העובדים החרוצים היו עסוקים בפריקת ארגזים עצומים של מרצ'נדייז פסח - מפירמידות דקורטיביות למרכז השולחן ועד צלחות סדר ב־9.90. בזווית העין בדקתי איזו שעוונית מתחשק לי השנה, ואם יש מפיות מגניבות, אבל בלב ידעתי: זה כבר לא כיף

שנים שניקיונות לפסח חילצו ממני קיטש מתבקש על התחדשות, על "ניקיון פנימי", על "איך אני יוצאת לחירות השנה".

והנה, אני מנגבת ארונות, שולה ופלים מהמגירות של הילדים ואוספת רסיסי פתי־בר מהחריצים של הספה וחושבת על החירות האמיתית, המוחשית עד אימה, שנגזלה מהחטופים שלנו. מוציאה את החמץ מהממ"ד, רושמת לעצמי בפתק להכניס לשם כמה דברים כשרים לפסח, ותוהה איך את המילים המצמררות "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו" אף פעם לא הרגשתי מתחת לעור כמו השנה. הטבח בשמחת תורה החזיר את התודעה היהודית שלנו אחורה. החרדה לשלום החטופים והמלחמה בכל החזיתות דוחקת אותנו מחיפוש הסמליות במילים ובטקסים אל המשמעות העירומה שלהם. אביב הגיע, פסח בא, ואנחנו מנקים לפסח בתקווה לדבר אחד בלבד: החירות עצמה. לשנה הבאה ב"סטוק" הקרוב לביתכם, עם המון מפיות מגניבות ובלי אבן על הלב.