חלום אמריקני

החלטת ישראל לצאת למלחמה בחמאס בעקבות טבח 7 באוקטובר לוותה לא רק בביקורת מצד יריבים ואויבים, אלא גם בפקפוק ובספקנות ואף בהתנגדות מצד ידידינו האמריקנים. אלה אף שיגרו לישראל מומחי צבא ש"יעצו" לה שלא לצאת למלחמה, כיוון שלהערכתם לא יעלה בידה להכריע את חמאס. אתם תסתבכו בלחימה חסרת תוחלת, הם הזהירו, ותשקעו בבוץ העזתי, כפי ששקעתם בבוץ הלבנוני לפני ארבעה עשורים, וכפי שאמריקה עצמה שקעה בבוץ בעיראק ובאפגניסטן ועוד קודם לכן בווייטנאם.

ישראל לא שעתה לעצות אלה, וטוב שכך. המלחמה בחמאס הביאה הישגים משמעותיים: צה"ל שולט כיום בפועל במרבית שטחה של הרצועה ודבר לא קורה בה - לא תנועה של אזרחים, לא העברה של ציוד ומזון וכמובן לא פעילות של שיקום - בלא אישורה של ישראל. אמת, מחבלים בודדים ואף חוליות טרור עודם פעילים בשטח, בדיוק כפי שהם פעילים ביהודה ושומרון, אבל חמאס, כצבא מאורגן עם  מפקדות, מחנות ומחסני נשק, וכמסגרת שלטונית המנהלת את החיים ברצועה - הוכרע ומוטט.

לאמריקנים יש כוונות טובות, אבל גם תמימות ונטייה לראות דברים דרך משקפיים ורודים שמביאים אותם להאמין כי סכסוך דמים דתי־לאומי בן יותר מ־100 שנים ניתן לפתור בהינף יד וברצון טוב

אלא שכל מלחמה מיועדת להביא לא רק להכרעה צבאית אלא גם לניצחון מדיני, וזה מתמהמה לבוא לא מעט בגלל היסוסיה של ממשלת ישראל לקבל החלטות באשר לעתיד הרצועה ביום שאחרי: האם להקים בה ממשל צבאי ואולי להעבירה לידי הרשות הפלשתינית, ואולי בכלל לסגת ממנה ולהותיר בה כאוס שבחסותו עלול חמאס לשוב ולשלוט ברצועה.

מציאות זו, של הישגים צבאיים שאותם מתקשה ישראל לתרגם להכרעה מדינית, עומדת בבסיס הטענה כי אחרי פרק הלחימה עברנו לשלב הדשדוש בואכה הבוץ העזתי. 

אלא שעזה אינה לבנון וגם לא וייטנאם - לא רק משום שמדובר במלחמת אין ברירה שנכפתה עלינו ולא רק משום שמדובר באיום המצוי לגבולנו, ולא בווייטנאם הרחוקה מרחק של אלפי מיילים מארה"ב. עזה היא מקרה ייחודי, משום שהרצועה אינה מעניקה עומק לטרור, בניגוד למשל ללבנון, שבה יכול חיזבאללה להילחם בנו תוך הישענות על עומק גיאוגרפי בארץ הארזים עצמה, וגם בשטח סוריה, עיראק ועד לאיראן. עזה דומה, אפוא, לאזור יהודה ושומרון שאף בו אין עומק גיאוגרפי לטרור, ושמציב לנו לכן אתגר של ביטחון שוטף, ולא איום אסטרטגי כפי שהיווה חמאס ערב 7 באוקטובר.

את האמריקנים כל זה לא משכנע. עתה הם מתנגדים לפעולה ברפיח ותולים את יהבם בעוד אחת מתוכניות השלום שלהם, והפעם במתכונת הפסקת אש וסיום המלחמה בעזה, להקמת מדינה פלשתינית ולכינון שלום עלי אדמות במזרח התיכון.

השטן מצוי כידוע בפרטים. איך בדיוק אפשר להשכין שלום או לסיים את הסכסוך כשחמאס עודנו שולט ברפיח, וכשתופסק הלחימה ינסה לשוב ולהשתלט על הרצועה כולה? ומה עם חיזבאללה ועם איראן? מוושינגטון הרחוקה הכל נראה ורוד ואופטימי.

אלא שלא צריך להיות מומחה גדול כדי לדעת שמכל התוכניות האמריקניות לא ייצא דבר, וסופן שתושלכנה אל פח האשפה של ההיסטוריה, בדיוק כמו תוכניות קודמות ליישוב הסכסוך שוושינגטון ביקשה לקדם. כך "תוכנית אלפא" בשנות ה־50 שעיקריה היו קריעת הנגב מישראל ואכלוסו בפליטים בתמורה לשלום, עבור ביוזמת רוג'רס (1969), תוכניותיו של ג'ימי קארטר בשנות ה־70, תוכנית רייגן בשנות ה־80, וכלה בחזונו של הנשיא אובמה ובתוכניתו של דונאלד טראמפ בעשור האחרון.

לאמריקנים יש כוונות טובות, אבל גם תמימות ונטייה לראות דברים דרך משקפיים ורודים שמביאים אותם להאמין כי סכסוך דמים דתי־לאומי בן יותר מ־100 שנים ניתן לפתור בהינף יד וברצון טוב.

אבל זה אינו אומר שישראל יכולה להמשיך לגרור רגליים ולהתנהל כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם. שהרי הימנעות מלקבל החלטות לגבי העתיד עלולה לשמוט מידינו את פירות ההישגים של צה"ל בשדה הקרב.