ההפגנות מחזקות את האויב

אחד הרגעים המפכחים אחרי טבח 7 באוקטובר היהשתיקת ארגוני הנשים העולמיים. ארגונים שהתהדרו באג'נדה א־פוליטית והתיימרו לתמוך בנשים בכל מקום התעלמו באכזריות מפשעי המין האיומים שביצעו מחבלי חמאס, ולא נקפו אצבע עבור החטופות. אפשר להתאכזב מההתעלמות המופגנת מהמציאות ומהדבקות העיוורת באג'נדה, אבל אי אפשר לטעון שזה חדש.

תמונת מראה לשתיקה הרועמת של ארגוני הנשים העולמיים משתקפת בארגוני הנשים בישראל. את המאבק המקומי לשחרור החטופים מובילות נשים, ולא במקרה. זאת הפעם הראשונה שישראל נאלצת להתמודד עם מספר בלתי נתפס של חטופות נשים, על כל תרחישי הזוועה המשתמעים מכך. ארגוני נשים, נשות תקשורת ומשפיעניות רשת מרימות כבר שבועות ארוכים קול צעקה ואינן מאפשרות לנושא לרדת מסדר היום, באמצעות מאבק סוחף ואמוציונלי.

אורנה בנאיעלתה לכותרות בעקבות זעקת שבר ממושכת בהפגנה לשחרור החטופות, ישנן הפגנות נשים בהובלת ארגון "בונות אלטרנטיבה" וארגוני נשים נוספים בצמתים ברחבי הארץ הכוללות צעקה המונית מאורגנת. לא פלא שפרקטיקת הצעקות צוברת תאוצה, אין אדם בישראל שלא רוצה לצרוח את נפשו מכאב ומדאגה לחטופים. אבל לא כל צעקה פנימית יש לצעוק כלפי חוץ, כאשר יש לנו עסק עם ג'יהאדיסטים סדיסטיים ששואבים הנאה וסיפוק למראה סבלנו, וגם הופכים אותו לקלף מיקוח. בעסקת החטופים הקודמת שוחררו כ־100 חטופים בשער חליפין של חטוף תמורת שלושה מחבלים לצד הפוגה קצרה בלחימה. העסקה נחתמה בשיא הלחימה, כאשר חמאס ספג אבידות קשות וגם זעם רב מתושבי הרצועה.

ביקורת רבה הופנתה כלפי ארגוני הנשים בעולם שעקב חשבונות עלות־תועלת הפנו כתף קרה לקורבנות היהודיות. מדוע ארגוני הנשים בישראל עושים חשבונות שמונעים מהן לקרוא לצעדים קונקרטיים כגון עצירת הסיוע לרצועה, הגבלת חשמל ומים והעצמת הלחימה, צעדים שהוכחו בעבר כמנופי לחץ יעילים?

והנה, כבר שבועות שהפגנות בהובלת ארגוני הנשים קוראות "את כולם! עכ-שיו! עס-קה! עכ-שיו!", לצד קריאות לעצור את המלחמה ולהגיע להסדר מדיני (עם מי?). על רקע מגעים לקראת עסקה נוספת לא פלא שהמחיר עלה - עכשיו מדובר על מספר רב של מחבלים שישוחררו בעבור כל חטוף, הפוגות ממושכות ועוד תנאים דרקוניים עם השלכות הרות אסון בטווח הרחוק. מורן זר־קצנשטיין, ממייסדות "בונות אלטרנטיבה", צוטטה באומרה כי כל עוד החטופים שם, אין לנו פריבילגיה לשתוק. ואני מוסיפה שגם אין לנו פריבילגיה לנהל מאבק חסר אחריות. התנועה לתמיכה במשפחות החטופים ושמירתם בתודעה חשובה מאין כמותה, אבל אסור לעבור את הגבול למחוזות של התפרקות ציבורית לעיני אויבינו.

ביקורת רבה הופנתה כלפי ארגוני הנשים בעולם שעקב חשבונות עלות־תועלת הפנו כתף קרה לקורבנות היהודיות. מדוע ארגוני הנשים בישראל עושים חשבונות שמונעים מהן לקרוא לצעדים קונקרטיים כגון עצירת הסיוע לרצועה, הגבלת חשמל ומים והעצמת הלחימה, צעדים שהוכחו בעבר כמנופי לחץ יעילים? כל אלה נעדרים מהשלטים ומהקריאות בהפגנות, מחליפים אותם מסרים מחלישים שקוראים לכניעה לדרישות חמאס ולעצירת המלחמה.

ואז, הסיבוב הבא הוא עניין של זמן. האם כאשר יגיע צועקי עכשיו־עכשיו־עכשיו יישאו באחריות לחלקם בעסקה או ייצאו לרחובות להפגין שוב נגד הממשלה?