מתוך השקפה, לא ראו את התצפיתניות

"לא ספרו את אזהרת התצפיתניות" - המשפט הזה נאמר שוב ושוב מאז אסון 7 באוקטובר שבו נרצחו 17 תצפיתניות ונחטפו שבע (חמש עדיין חטופות), מתוך 26 תצפיתניות שהיו בבסיס נחל עוז. המשפחות, התקשורת והחברה הישראלית שואלות שאלות נוקבות. כיצד "לא ספרו" נשים פיקחיות ומיומנות שהוכשרו לתפקידן בתהליך ארוך וקפדני, שהכירו טוב מכל גורם אחר את הגזרה, שהבינו את השינויים שהתרחשו לנגד עיניהן והתריעו, אבל "לא ספרו אותן"? המפקדים שלהן ביטלו את הניתוח המקצועי שלהן ואף התעלמו ממנו.

את התחושה הקשה ש"לא סופרים" את התצפיתניות חוויתי לפני כחמש שנים, כאשר בתי שירתה כתצפיתנית באותו בסיס בנחל עוז. היא שירתה בתקופה מתוחה במיוחד בפרספקטיבה של אז. בימי שישי במשך שבועות רבים התקיימו הפגנות ענק ומהומות של העזתים על גדר הגבול. לאורך שירותה הצבאי בתי היתה חדורה בתחושת גאווה על תפקידה החשוב והמורכב, והרגישה שהיא תורמת להגנה על ביטחון ישראל, על יישובי העוטף ועל חיילי צה"ל.

באחת המהומות על הגדר היא זיהתה חוליית טרור וסיכלה פיגוע. אך לצד זה היתה תחושה קשה שמלבד המפקדות הישירות, תצפיתניות בעברן, לאף אחד בצה"ל לא אכפת מהתנאים הפיזיים והנפשיים שבהם עובדות נשות המקצוע החשובות האלה. היתה תחושה מזלזלת ומקטינה. זמן רב הן עבדו במשמרות סביב השעון בגלל תת־תקן בחמ"ל. "עבדות צבאית", קראתי לזה, ללא זמן מספיק למנוחה, לשינה ולאוכל כפי שצה"ל מתחייב לספק. הן ביקשו תגבורת לסבב המשמרות, גם של נשות מילואים, אך נענו בשלילה בטענה שאין לכך תקציב.

התצפיתניות סבלו מצריבה בעיניים, מכאבי ברכיים וגב, ובעיקר מקושי נפשי כתוצאה מהאחריות הכבדה ומהלחץ הרב. נוסף על כך, הן נענשו בגלל "אי־שמירת כשרות" וסגרו את המטבחון שלהן לתקופות שונות. המטבחון הכרחי לתפקודן התקין, מאחר שהמשמרות אינן מאפשרות להן להצטרף לארוחות בחדר האוכל בבסיס.

מג"ד וסמג"ד הגדוד התייחסו לתצפיתניות כאל "בנות" קטנות, מפונקות ורגשניות, ולא כאל נשות מקצוע מוערכות. מסורת ארוכת שנים היתה בבסיס נחל עוז שלפיה כל מחזור תצפיתניות שמשתחרר מצייר על הקירות הפנימיים של המיגונית שבמגורי הנשים (זו שבשבת השחורה רבות סיימו בה את חייהן). קירות אלה גלויים רק להן, ולא לשאר חיילי הבסיס. בהחלטה שרירותית החליט המג"ד לצבוע קירות אלה בצבע אפור כי "כך צריך להיות בבסיס צה"לי". ארבע תצפיתניות, ובתי בהן, סירבו להתפנות מהמיגונית בעת מחיקת מורשת היחידה שלהן, ונשפטו לעשרה ימים בכלא הצבאי (שהומרו לריתוק ארוך).

התצפיתניות סבלו מצריבה בעיניים, מכאבי ברכיים וגב, ובעיקר מקושי נפשי כתוצאה מהאחריות הכבדה ומהלחץ הרב. נוסף על כך, הן נענשו בגלל "אי־שמירת כשרות" וסגרו את המטבחון שלהן לתקופות שונות

כשהזילו דמעות על ההחלטה למחוק את "קיר המורשת", שלח לעברן הסמג"ד הערות סקסיסטיות ומקטינות כמו "מי אתן בכלל, חיילות של שנה בצבא", וגם "תצפיתניות שבוכות כל הזמן". חיילים ביחידות צה"ל השונות מציירים את סמליהן בגאווה על קירות הבסיס. אבל אלה יחידות של גברים, ולא של "תצפיתניות בכייניות".

מאז 7 באוקטובר אני חושבת שהייתי צריכה להציג בפומבי את היחס המזלזל והמקטין כלפי התצפיתניות. אם כבר לפני שנים הגישה הרווחת היתה ש"לא סופרים" את התצפיתניות, שהן "ילדות קטנות", שלא צריך לדאוג לרווחתן, הדרך משם קצרה מאוד גם לזלזול מקצועי. אין לי ספק היום שיש קשר ברור בין יחס פוגעני בתנאי העבודה ובהתנהלות מקטינה לבין זלזול מקצועי, שהוא בין הגורמים שהביאו לאסון הכבד. פורסם לאחרונה על סירובן של מתגייסות טריות לקבל את התפקיד, ולא קשה להבין למה. עם גישה כזו של מפקדי צה"ל נשים אינן יכולות למלא כראוי את תפקידן. דרוש שינוי עומק יסודי ומקיף ביחס של כל שורות הצבא לתצפיתניות, ולנשים בכלל. המלחמה האיומה הזו כבר הוכיחה עד כמה הן חשובות.