עמותת שישי ישראלי ,על-פי הצהרתה בפייסבוק, הוקמה על-ידי אנשי עסקים חילונים, ששמו לעצמם למטרה "לקרב לבבות בתוך החברה הישראלית ולשים דגש על חיזוק ערך המשפחתיות והאחדות".
בפרסומת הראשונה בקמפיין מוצגת משפחה בה כל אחד עסוק בעיקר בעצמו ,בהשחתת אותיות המקלדת או בגלישה בסמארטפון, ולעומתה משפחה שבערב שישי סמוכה לשולחן משותף, לבושה לבן ועורכת קידוש. מסורת משפחתית או עוד מהסלפי שבו אנחנו חיים – הבחירה כאמור בידינו. מסתבר שקמפיין בעלות חמישה מיליון שקלים בצירוף צמד המילים ״קרוב לבבות״ בכפיפה אחת, גורמים ללא מעט אנשים לשלוף חרבות ולצאת למתקפה.
אז מדוע נוצר כל הפולמוס הזה וכיצד התהפכו היוצרות?! רק לפני רגע התקבצנו סביב החנוכייה על-פי מסורת עתיקת יומין, חוגגים יחד עם שאריות ריבה על השפתיים, איך שוב "הבערנו" את הרשתות החברתיות בתגובות נזעמות ובטענות על כפייה דתית?
במדינת ישראל ארוחת שישי, עם קידוש או בלעדיו, כבר מזמן הפכה לסממן תרבותי, ולא רק בגלל המסורת היהודית. אבל אצל חלקנו, כל מסורת שלא נתמכת בחג, יום שבתון או סופ"ש באמסטרדם, ישר מתיישבת על סעיף הכפייה הדתית. מתי הפכה המסורת לכפייה?
הפרסומת לא קוראת להחזרת עם ישראל בתשובה, רחמנא ליצלן, או אפילו לשמירת שבת. היא קוראת לנו להתיישב סביב השולחן המשפחתי, לעצור רגע את מרוץ החיים ולהעמיק את הקשר המשפחתי בארוחת שישי. אחרי הכל, בישראל אוכל הוא חלק אינהרנטי מהמסורת.
כשאני טסה לחו"ל, תחושת הבדידות מתגנבת דווקא בערב שבת ומתקהה מעט למראה זוג ישראלים העורך קידוש בשולחן פינתי. לא מפני שהזוג דתי, אלא כי בתוך כל הלבד הזה הם הצליחו לייצר רגע של יחד ישראלי. אם כן, למה זאת כפייה דתית להתרגש מכך בארצי?
בשורה התחתונה, הבחירה בידינו: הבחירה אם לשבת יחד בערב שישי ולהתעדכן אחד בחוויות השני ללא הסחות דיגיטליות. הבחירה אם לחבוש כיפה או לשתות את היין עם או בלי קידוש. הבחירה אם להיפגע מהמראה שהפרסומת מציבה בפנינו או לזפזפ לערוץ אחר. הבחירה אם לתת לקמפיין לקרב אותנו לייחודיות ולמסורת הישראלית או להמשיך ולהתנגח אחד בשני.
ואולי רק הפעם, במקום להתרחק, נצליח להתקרב למסורת הישראלית השונה והמגוונת של כולנו?!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו