לפנינו פרדוקס. הליך משפטי תם על פי רוב עם מתן פסק דין חלוט (כמובן תמיד קיימת אפשרות הערעור) והנה במקרה משפט אלאור אזריה, נדמה כי גם לאחר מתן פסק הדין, הסערה התקשורתית והציבורית אינה שוככת, אלא רק הולכת וגוברת. מדובר בחובש קרבי שלפני כמעט שנה בחר לירות על דעת עצמו במחבל שרוע על הקרקע, המצוי על סף אובדן הכרה, דקות לא מעטות לאחר שהיחידה הצה"לית אותה תקף המחבל, וידתה כי אין הוא מהווה עוד איום מכול סוג שהוא.
מאז הפך המשפט לראי המאבק המתחמם בין שבטי ישראל של היום. מצד אחד, שרים בעלי עניין וציבור בהחלט לא קטן המצדדים בחייל ורואים בו כמי שפעל בנחישות להרג מחבל המאיים על קיומנו. מצד שני, המערכת הצבאית עד וכולל הרמטכ"ל ושורת אנשי ציבור הנחרדים מהשלכות המקרה האמור.
מבחינה פוליטית, המשפט חושף את ליבת מהותה של חברתנו, והדבר המעניין הוא שאין לפוליטיקה זו עניין ישיר עם ימין ושמאל, שלום, כיבוש או שחרור, אלא רק עם דבר אחד – שמירת צלם אנוש ומסגרת חיים דמוקרטית.
כן, אני יודע שרבים מלעיטים את השיח על אודות המשפט עם מונחים כמו "הילד של כולנו" (אז מה? ילדים לא טועים? לא מוענשים?) "אובדן כושר הרתעה" (האמנם? מספר הנפגעים הפלשתיני מאירועים דומים לא קטן בלשון המעטה) ו"מי שקם להורגך"... אנחנו יודעים את ההמשך. נדמה כי לנגד עינינו ממש אנו חוזים כיצד חברה שלמה משנה את תפישת עולמה המוסרית. מחברה (זוכרים את פרשת קו 300??) שהבהירה כי מנטרלים איומים ולעולם לא אנשים, לחברה שבה כל הנחשד או פועל באלימות דמו בראשו (תרתי משמע) גם הרבה אחרי שאינו מהווה סכנה.
אי אפשר להכחיש שייתכן וזהו שינוי מוסרי לגיטימי, אבל... זה בטוח לא תפקידו של החייל לקבוע זאת, אלא מערכת החוק והמשפט ונכון להיום דבר לא השתנה בחוקי המדינה או ברוח צה"ל.
מעבר לכך, חישבו רגע: האם באמת זהו השינוי שאנו חפצים בו? האם היה צריך לרצוח בו במקום את יגאל עמיר אחרי שנאזק על ידי השוטרים? האם נרוצץ בכיכר העיר את גולגלתו של עבריין שנתפש לאחר ביצוע מעשה שוד מזוין? האם צריך לוודא הריגה בנער שתקף בסכין נער אחר שהתבונן בחברתו בתום ערב בפאב השכונתי? אולי בכלל צריך לירות כדי להרוג בכל עבריין תנועה שתוקף נהג אחר באלימות? או שאולי המדיניות הזו שמורה רק למי שהם מהמוצא הלא נכון?!
זו משמעות הוויתור על צלם אנוש ומסגרת החיים הדמוקרטית. בדיוק כפי שמשטר דמוקרטי הוא לעולם זה שבו הדרג הצבאי מבצע וכפוף להכרעות הדרג המדיני-פוליטי, הכפוף מצידו לחוק ולהכרעת הבוחר – כך בתוככי הצבא, כגוף היררכי, החייל לעולם (למעט סוגיית הפקודה הבלתי חוקית בעליל שלא רלבנטית כאן היות ולא ניתנה פקודה לירות) כפוף להוראות מפקדיו. מעשהו של אלאור אזריה הוא לא פחות מפירוק ישיר של שדרת הפיקוד הצבאית. חייל שמחליט לירות על דעת עצמו ובניגוד להוראות מפקדו, דינו כאזרח העושה דין לעצמו, מפר את החוק ומעודד אחרים לעשות כמותו.
חמור מכך, לא מדובר באי ציות מסיבות מצפוניות ולקיחת אחריות, אלא בהחלטה להיות אלים על דעת עצמך. אלימות חופשית היא, כמאמר ראש הממשלה ששילם בחייו על כך, "כרסום יסוד הדמוקרטיה". היא עדות לזילות חיי אדם, הזולגת מארגוני טרור אל חברתנו. היא ההוכחה שאנו הולכים ומאבדים את היכולת לחיות יחד, יהודים וערבים, שמאלנים וימנים, אשכנזים ומזרחים, גברים ונשים. אדם אלים כופה את רצונו על האחר, מעיד בכך שהוא עליון עליו, חשוב ממנו ואדיש לרעהו. יש להשתמש בה כמוצא אחרון להגנה עצמית, בכול מקרה אחר היא מדרון חלקלק שסופו מי יישורנו.
מכאן, שהדיון סביב המשפט, ההכרעה שניתנה בו ואופי קבלתה בציבור מאוחר יותר "מצלמים" את חברתנו ברנטגן. הצילום מעורר בהלה וטרם ברור האם לאורו פנינו לכאוס אלים רווי שנאה או שמא לשמירת החוק, הסדר וההיגיון, גם תחת זמנים קשים.
ד"ר גולן להט, מרצה בבית הספר לתקשורת באריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו