מי צריך פה עברית?

לא מזמן נדרשתי לדברים שכתב א"ד גורדון: "והיה כי תעזוב כלה (לחלוטין) את החיים ההם שיצרו אחרים, כאשר עזבת את ארצם, ובאת לברוא לך פה חיים חדשים, חיים שלך - ושבה הגחלת וחייתה, ושבה והיתה לשלהבתיה, ושבתָּ אתה וחיית, ושבו עמך וארצך וחיו". מדוע נזכרתי בגורדון קשישא?

לפני כשבוע ישבתי עם המשפחה במסעדת "ביסטרו" איטלקית, וברקע הנעימו לאוזנינו זמירות ערבות עם מילים המרוממות את הרוח דוגמת: "Yo, fool, I slap yo momma, kill a Ni*a fo a dolla, loaded up my forty-fo, shot the b*ch and smoked the ho…" וגם: "Ni*a, Nia, Nia, why you call dem hoes b*ches? Ni*a, Nia, Nia, cause dem hoes is b*ches!" וכיוצא באלה פניני מליצה.

יש לי שלוש בנות. אז אבא קם כדי "ללכת לשירותים", אבל ילדיי כבר מנוסים היטב ויודעים בדיוק לאן פניי מועדות, ולכן חיפשו היכן לקבור את עצמם. ניגשתי למוזג המשקאות ושאלתי, מי אחראי על המוזיקה.

הבחור התלהב; לרגע סבר שאני אחד שמבין, אך מיד מבחין בכך שאני מבוגר ממנו בעשרות שנים. כעת חשב שהנה הגיעה סוף־סוף ההזדמנות שלו להפגין את בקיאותו ברוק קלאסי. הוא נכנס להיכון: אולי אבקש את דיפ פרפל; או שמא לינירד סקינירד; או לך תדע, אם ממש יתמזל מזלו, יש סיכוי שאדרוש את... איירון מיידן. מה שיהיה, הוא דרוך - מוכן לשלוף. ואז החרבתי עליו את עולמו: "תגיד, יש מצב למשהו... בעברית?".

הוא לא ידע מנין נפלתי עליו, ועשה את התנועה המוכרת שכלב עושה בראשו כשאינו מבין. ואז הוא אשכרה אמר לי: "לא הבנתי". חזרתי על בקשתי: "אפשר לשים איזשהו שיר... בעברית?" ושוב המוזג בוהה בי מבולבל, ובשיא הכנות מתאמץ לפענח את התעלומה: "אבל... למה?".

אני: "ובכן - אנחנו ישראלים. המסעדה ממוקמת בישראל. חשבתי, לתומי, שיהיה נחמד לשמוע, אתה יודע, שיר בשפה שלנו". זה כבר היה יותר מדי בשבילו. הוא הגיב כלפיי ב"שנייה", ונעלם מאחורי דלת אחורית. כעבור דקה יצא עם הבשורה: "סורי, אסור לנו".

"אממ... סליחה?!" השתוממתי, "במדינת ישראל אסור להשמיע שירים בעברית?". האחראי על המשקאות: "זו רשת מסעדות; אם נשמיע שירים ישראליים, נצטרך לשלם תמלוגים".

אתם מבינים, את הזמרים בצד השני של הים הגדול - גויים ערלים שכמותם - אפשר לרמות. אבל עם האמנים כאן בארץ אנחנו מתנהגים ביושר - בכך שלא משמיעים אותם כלל!

אז שלפתי את הטלפון הנייד והודעתי לבחור שאני מתקשר עכשיו לחבר שלי, עומר אדם, ומספר לו כיצד מתקמצנים על השירים שלו.

המסכן האמין לי וצעק "רגע, רגע!" ושוב נעלם. הפעם יצא אליי המנהל המגניב. הוא הניח את ידו על כתפיי, מוביל אותי הצידה בחלקלקות, תוך שהוא מסביר: "תשמע, אחי - אני לא יכול להשמיע שירים בעברית, כי זה ביסטרו איטלקי". נשבע לכם בכל היקר לי.

באותו רגע התנגן בחלל המסעדה: "I wish I was a little bit taller, I wish I was a baller, I wish I had a girl who looked good, I would call her…". הטיתי את ראשי לעבר המנהל ולחשתי: "אחי - האיטלקית שלי קצת חלודה, אבל אם זאת איטלקית, אני פרנק סינטרה".

לבסוף, בלית ברירה, עם פרצוף מכורכם ועיניים מגולגלות, הבטיח המנהל המגניב להשמיע לי שיר בעברית. חזרתי לשולחן שלנו מרוצה מעצמי, מחכה לזכות בפירות נצחוני. ואכן, המנהל לא אכזב, הוא באמת קיים את הבטחתו. בתוך שניות אחדות בקע מהרמקולים: "I'm not your toy, not your toyyyyy, you stupid boy…".

פרופסור זאב מגן הוא מרצה לספרות ערבית והיסטוריה אסלאמית באוניברסיטת בר־אילן