רחמנות - גם על הגברים

איש לא יכול היה לדמיין את הזוועות שהתחוללו ב־7 באוקטובר.

מדינת ישראל ואזרחיה, כמו גם צה"ל וכוחות הביטחון, הופתעו מהמתקפה הרצחנית של חמאס, אבל גם מאכזריות המחבלים השפלים. העדויות קשות מנשוא, והתמונות קשות עוד יותר. בבואנו לתאר את עוצמת האכזריות נהוג לציין שהמחבלים טבחו ללא רחםבילדים, בנשים ובזקנים. ציון האוכלוסיות האלו - המבוססות גיל ומגדר - אמור לסמן לנו ולעולם עד כמה אכזריים המחבלים ועד כמה מתועבים מעשיהם. הרי לא יעלה על הדעת שבני אנוש ירצחו תינוקות בירייה מטווח אפס, ושבני תרבות יחטפו קשישים ניצולי שואה.

מי שלרוב נפקדים בעת הדגשת מעשיהם של אנשי חמאס הם הגברים שהפכו לקורבנותיהם. משום מה, כאשר מבקשים להציג את מעשיהם המפלצתיים של המחבלים, בוחרים הדוברים השונים להזדעזע מעצם העובדה שהמעשים הללו הופנו כלפי ילדים, נשים וזקנים. מובן מאליו וידוע שהיו שם גם גברים, ולא מעט, אז מדוע לא מזכירים גם אותם? הרי איש אינו סבור שלחטוף גבר בן 50, למשל, או לרצוח אותו בברוטליות, זהו אינו מעשה אכזרי.

אופן אזכור הקורבנות והבחירה להדגיש פלחים מסוימים מביניהם אינם החלטה חד־פעמית או מזדמנת, אלא טרמינולוגיה שהפכה שגורה בפי רבים, כולל אישי ציבורי בכירים. כך, למשל, צייץ בחשבון הטוויטר שלו איש ציבור בכיר בנוגע להעברת סיוע הומניטרי לרצועת עזה: "כל עוד מאות נשים, ילדים, זקנים ושאר החטופים מוחזקים בידי הישות הנאצית, אסור לאפשר שום סיוע הומניטרי". אצלו, הגברים שנחטפו לרצועת עזה הם "שאר החטופים", כלומר הם נחשבים פחות מהאוכלוסיות המוחלשות שמעשי חמאס כלפיהם קשים ואכזריים יותר ביחס לאותם המעשים בדיוק אשר הופנו כלפי הגברים החזקים לכאורה.

סוציולוגים בוודאי יטענו שהשמטת הגברים מרשימת הקורבנות המוחלשים, אלו שסובלים מאכזריות מוגברת, נובעת מהעובדה שמבחינה תרבותית נהוג לטעון שגברים הם החזקים.

הם הרי גדולים יותר פיזית ונהוג שהם אלו שלוחמים בצבא, ולכן הם עמידים יותר משאר האוכלוסיות שנחטפו ונטבחו בשבת ההיא.

מובן מאליו וידוע שהיו שם גם גברים, ולא מעט, אז מדוע לא מזכירים גם אותם? הרי איש אינו סבור שלחטוף גבר בן 50, למשל, או לרצוח אותו בברוטליות, זהו אינו מעשה אכזרי

זו תהיה ההצדקה לכך שכאשר מבקשים להבליט את אכזריותו של חמאס בוחרים לציין דווקא את הקורבנות האחרים. אבל אסור לנו לשתף עם זה פעולה, ולו משום שכאשר אנו עושים זאת - למעשה אנחנו משחקים לידי חמאס ורומזים שמעשים כאלו, שאותם אנחנו מגנים כאשר הם מופנים לזקנים, לנשים ולילדים, הופכים למקובלים כחלק מכללי המשחק המלחמתי כאשר הם מופנים כלפי גברים.

עצם הטענה הזאת, שמובלעת בתוך ההפרדה בין סוגי הקורבנות, היא עוול בלתי נסבל. אכזריותו של חמאס היא קשה ובלתי מקובלת, בין כשהיא מופנית לניצולת שואה בת 85 או לילד בן 4, ובין כשהיא מופנית לגבר בן 41 שסיים שירות בגולני לפני עשרים שנה.

אכזריות חמאס לא נמדדת ביחס לאופי קורבנותיו, אלא אך ורק ביחס לאופי מעשיו הרצחניים.