מתי מותר לתקוף עיתונאים

"סגל השקרן, התוכי התורן, מדקלם את רשימת המסרים של ארדואן".

הטקסט המפואר הזה הושר בקצב על ידי מפגינים בכניסה לאולפני נווה אילן, וכוון כלפי איש חדשות 12 עמית סגל. אם אתם לא בטוויטר, לא שמעתם עליו. גם לא שמעתם על ההפגנות הקבועות באותו מקום נגד אבישי בן חיים. כנראה גם לא שמעתם על ההפגנה מתחת לבניין גלי צה"ל נגד שותפתי עירית לינור, שבמהלכה נישא שלט שעליו נכתב "גבלס".

כמעט בטוח שכן שמעתם על האבטחה שהוצמדה השבוע לעיתונאים ולעיתונאיות שהביעו דעות שמאל במהלך מבצע "שומר החומות", ובמיוחד לכאלה שמסגרו את אירועי הפרעות כ"עימות בין שני צדדים". אני גם בוטח בכם, קוראים חכמים, שהבנתם מייד כי הידיעה הזו חסרת משמעות לחלוטין; הרי את האבטחה לאותם עיתונאים לא הצמידו מועצת הביטחון או האינטרפול, ואפילו לא השב"כ או משטרת ישראל, אלא הנהלות גופי התקשורת שהם עובדים בהם. משמע: הם בעצמם. אני לא אומר שהם אינם חשים מאוימים, אבל יכול להיות שהאיום הזה מינורי וכזה שעיתונאים, שמעצם הגדרת עיסוקם הם נפשות חסונות וששות אלי קרב - יכולים לשאת; העובדה שהוצמדה להם אבטחה אינה אומרת, אפוא, דבר.

רגע. סליחה. היא בעצם כן אומרת משהו. מאחר שבכל הדוגמאות שנקטתי לעיל לא העלה איש על דעתו להצמיד אבטחה לנמעני הרדיפה, העובדה שבמקרים של השבוע האחרון כן הוצמדה אבטחה - אומרת משהו; היא אומרת שעיתונאים מימין לא מסתכנים בהבעת דעתם - ועיתונאים משמאל מסתכנים. עובדה: הרי לאלה הוצמדה אבטחה ולאלה לא! בינגו. העניין הוא שוב בעובדה הפשוטה והקריטית, שאת האבטחה הצמידו העיתונאים לעצמם. הם מספרים את הסיפור, הם מסיקים ממנו את המסקנות, הם מפרסמים את הידיעה.

והשאלה שנשאלת היא: מדוע? למה מבחינים רבי העיתונות בין אלה לאלה? למה מגנה המכון הישראלי לדמוקרטיה את הקריאות נגד עיתונאי שמאל, ולא את החרוזים החולניים שפותחים את הטור הזה? יהיו מי שישיבו על השאלה הזו בהבחנה הנושנה בין מתנגדים מימין שיורים, לבין מתנגדים משמאל שמקריאים שירים ונושאים נרות; אני אבוז לו, כמובן. אלה מילים שלא ראויות לתגובה. אבל האמת היא שיש תשובה טובה לתהייתי זו. והתשובה היא שמבחינת המכונים והארגונים והמגנים ושוכרי האבטחה, תקיפת עיתונאים מימין אינה פגיעה בחופש הביטוי או בדמוקרטיה, מפני שעיתונאים ימנים אינם עיתונאים. הם שופרות. ברור שכך, אחרת איך יכול להיות שיש להם דעות ימניות? ועל שופרות - שמועצת השופרות תגן. אין לזה ולחופש הביטוי דבר.

ובתוך כך, שוב עולה כפורחת הקביעה הוותיקה והידועה שהכינוי הגס והמטונף הזה, "שופר" - שמשמעותו היא מחיקה אלימה של דעות הזולת וייחוסן אך ורק לקידום אינטרס פוליטי - מושמע אך ורק מכיוון שמאל לכיוון ימין. עשרות עיתונאים שמאלנים ישבו החודש באולפני טלוויזיה והשמיעו בלהט דברים שהם כלל לא מאמינים בהם, רק בשל פוזיציה פוליטית, אבל איש מימין לא חשב אפילו לכנות אותם "שופרות". תרבות המחיקה, התוקפנות והדורסנות שייכת באופן קבוע לצד אחד, הצד שבאופן מפתיע סובב כשהוא מוקף מאבטחים כדי להגן עליו מקול תרועת השופרות.