אם "חוק השואה" של גודווין קובע שבכל דיון אינטרנטי מישהו מתישהו ישווה להיטלר או לנאצים - "חוק ההנדסה" החדש שלי קובע שככל שדיון אינטרנטי מתארך, מישהו יואשם ב"הנדסת תודעה".
ולא שאין, כן? אין יום שעובר בלי ששחקנים חזקים בשוק הדעות - בעיקר גופי תקשורת - מנסים להציג לנו תמונה חסרת פרופורציה של המציאות כדי לחנך אותנו מהו טוב ומהו רע. אתרי החדשות, שהקפידו להתעלם מדגלי פלשתין שהופיעו בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית, מציגים "זום אין" על דגלי הליכוד או לה פמיליה שהופיעו בהפגנות בעד; רוב הערוצים לא התביישו למסגר את האירוע באופן שוטף כ"מהפכה משפטית"; שלא לדבר על הנדסה מעודנת יותר, שתלויה בדמויות שמוצגות לנו שוב ושוב כמבטאות את ה"טוב" וה"ישראלי", זה שמחזיק בערכים לגיטימיים.
ואחרי שאמרנו את זה, והכרנו בכל זה, ושמרנו את נפשנו ממכונת התעמולה המשומנת - ברייקינג: לא כל אי־הסכמה היא הנדסת תודעה. לא כל מי שחושב אחרת מכם נפל קורבן (או גרוע יותר, האמין מרצון) למניפולציה מרושעת.
כי הנה מה שקרה לנו: כבר אין אנשים ש"חושבים אחרת". יש אנשים ששיקרו להם, עשו עליהם מניפולציות, שיסו אותם, הנדסו להם את התודעה - ובגלל זה הם חושבים אחרת. אילו הם רק היו חכמים, אמיצים וכנים כמונו - אין ספק שהם היו מגיעים למסקנה הנכונה.
וממילא - השיח הציבורי מת. אין יותר שכנוע או חתירה אל היסודות הרציונליים והאתיים של העמדות הפוליטיות שלנו. יש ניסיון בלתי נלאה (אך מלאה ביותר) לחשוף את ה"צביעות" של הצד השני. כי הצד השני לא בעל עמדה מנוגדת, הוא פשוט שקרן מניפולטיבי; וככל שאנשים יבינו את זה מוקדם יותר, הם ייחשפו מייד לאמת.
ביום שאחרי פיטורי השר גלנט התכתבתי עם שכנה־חברה. היא חילונית, אני דתייה; היא גייסה ילד, אני מחליפה חיתולים; היא שמאלנית, אני ימנית; היא מתנגדת לרפורמה משפטית, אני בעד.
ועדיין, כמו פרפר לאש, מצאנו את עצמנו מבקשות קצת נחמה ביום המתוח והקשה הזה, דווקא בניסיון לבנות גשר של שיח. מה שהיא ראתה כמחאה עממית אמיצה, אני ראיתי כבריונות הרסנית, ומה שאני ראיתי כהליך דמוקרטי תקין היא ראתה כניצול ציני ומסוכן של נבחרי ציבור.
אין ולא תהיה הסכמה בינינו בנושאים האלה - לא ביני לבין השכנה, לא בין הימין לשמאל, לא בין אנשים שרואים בבית המשפט העליון את היכל האמת והצדק לאלו שרואים בו מדמנת שחיתות ועוול. נוכל להסכים על שני דברים בלבד: האופן שבו יש לקבל החלטות, והאקסיומה שלפיה המפעל הציוני הוא מפעל משותף, לא סקטוריאלי.
כדי להמשיך לחיות פה יחד, צריך להפסיק להסתכל על "הצד השני" כשקרן או כקורבן של הנדסת תודעה. לפעמים אנשים מסתכלים על אותה מציאות ומפרשים אותה אחרת. כן, נשמע מהפכני, אבל בחברה דמוקרטית מקובל לראות בריבוי העמדות והדעות ברכה. פעם קראו לזה סובלנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו