סכנה: לבנוניזציה של ישראל

באמצע המאה הקודמת תיארו את לבנון כ"שווייץ של המזרח התיכון": מדינה משגשגת ופורחת, בעלת חברה פלורליסטית, שמרכיביה השונים - עדות וקהילות דתיות - חיים בה יחדיו בדו־קיום יוצא דופן.

כל זה עלה בעשן משפרצה במדינה מלחמת אזרחים עקובה מדם, שממנה לא התאוששה לבנון עד ימינו. האש אמנם פסקה, אבל הלבנונים לא הצליחו לאחות את הקרעים ולשקם את המדינה, ולמעשה לבנון היא כיום גווייה מהלכת - כלכלה בקריסה, מערכת פוליטית משותקת וצעירים המבקשים לעזוב בחיפוש אחר חיים טובים יותר בנכר.

להשלמת מלאכת ההרס נרתם ארגון חיזבאללה, הפועל כדי לקדם את עצמו כמיליציה חמושה המשליטה אימה וטרור על המדינה ומכשילה כל ניסיון לשקמה.

מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, הגיח בשבוע שעבר מן הבונקר שבו הוא מסתתר, והתפאר כי צדק כשאמר על ישראל שהיא חלשה מקורי עכביש, ואף חזה כי תקרוס בקרוב בשל המתחולל בתוככי החברה הישראלית, וזאת בלא שארגונו יצטרך לנקוף אפילו אצבע.

נסראללה ולבנון מצויים במעמקי התהום, אבל האמת היא שכמי שהחריב את לבנון - הוא אולי מבין משהו בהרס מדינה מבפנים.

אכן, ראוי שהתהליכים העוברים כיום על החברה הישראלית, חברה של שבטים ועדות, יטרידו כל אחד מאיתנו, ובמיוחד את מי שמכיר מקרוב את ההיסטוריה של לבנון השכנה - גן עדן מזרח־תיכוני שהוחרב בידי הלבנונים עצמם.

הלבנונים כשלו בניסיון להקים מוסדות לאומיים שישמשו מסגרת מחשקת, שסביבם יכולים להתאחד כלל אזרחי המדינה - לא מערכת פוליטית, לא צבא וכוחות ביטחון שקרסו והתפרקו ברגע האמת, לא מוסדות של חברה אזרחית, לא מערכת חינוך וגם לא מערכת משפט. הפלגנות והפירוד לא התמצו רק בוויכוחים בכיכר העיר, וגם לא בקיומם של אמצעי תקשורת נפרדים - לכל מחנה עיתון, תחנת רדיו וערוץ טלוויזיה משלו - ואפילו לא בקיומן של מסגרות חינוך נפרדות, אלא גם ובעיקר בצמיחתן של מיליציות חמושות, כל עדה והמיליציה שלה, מציאות שהובילה בסופו של דבר לאסון.

מנהיגיה של המדינה ראו עצמם מנהיגי המשפחה או העדה, ולא השכילו לשים את טובת המדינה לפני טובתם או טובת העדה שלהם.

וכך, במקום לאחות את הקרעים, ללכד שורות ולמצוא את המשותף, הם עודדו פלגנות וביקשו להיבנות מהמדון ומהמריבה.

לבסוף, הלבנונים האמינו תמיד כי העולם הגדול יתערב ויושיע אותם מעצמם, ולכן הקלו ראש במשברים שפקדו את המדינה. אך הדבר לא קרה. כל מי שהתערב בנעשה בלבנון - אש"ף, סוריה ולימים גם ישראל ואף האמריקנים - עשה זאת כדי לקדם את האינטרסים שלו, ומשום כך המעורבות הזרה רק החריפה את המשבר.

כלל ברזל בתולדותיה של לבנון הוא שבכל מאבק "אין מנצחים ואין מנוצחים". רוצה לומר - איש לא עתיד להרוויח ממלחמה, ובסופו של דבר ייאלץ לחפש אחר פשרה, שמגיעה לרוב מאוחר מדי. הלבנונים נהגו דרך קבע להתעלם מכלל זה, קיוו תמיד כי הפעם הזו יצליחו לגבור על יריביהם, וכך גררו את המדינה ואת תושביה למלחמה אחר מלחמה, שהביאו על ראשם אסון.

ערב פרוץ המהפכה הסורית אמר בשאר אל־אסד כי סוריה אינה תוניסיה או מצרים, ושבה לא תפרוץ מהפכה כמו שקרה בשכנותיה הערביות. היה צדק מסוים בדבריו של אסד, הרי לכל מדינה ייחודיות ומסלול משלה לצעוד בו, ולראיה - הוא נותר בכיסאו. אבל האש הגיעה לבסוף לסוריה, כידוע, ואת המחיר שילמו ועודם משלמים מיליוני סורים.

ישראל אינה לבנון, החברה הישראלית שונה מזו שבלבנון, וכך גם עוצמת המדינה ומוסדותיה. ובכל זאת, בסממנים של לבנוניזציה שצצים אצלנו צריך להילחם בכל הכוח, פן נהפוך ללבנון למרות הכל.