הפוליטיזציה של האיזוק האלקטרוני

הטור הזה אמור היה להיות מוקדש לביקורת חריפה על השראיתמר בן גביר, ועל סירובו לשתף פעולה עם קידום החוק לאיזוק אלקטרוני של גברים אלימים.

החוק הופך צו הרחקה לניתן לאכיפה, ויכול היה להציל את חייהן של לפחות חמש נשים בשנים האחרונות. האיזוק האלקטרוני מאפשר לאישה המאוימת להמשיך בחייה בלי לחשוש לביטחונה בכל רגע ורגע, ובלי להצטרך להימלט למקלט.

אלא שבן גביר מבקש להשהות את קידום החוק, ורוצה לבחון אותו לאור הצורך "למנוע תלונות שווא". הניסיון ליצור סימטריה בין תלונת שווא - חמורה והרסנית ככל שתהיה - לבין רצח, נראה לי מופרך לחלוטין, וכדי לוודא שאכן כאלה הם פני הדברים שלחתי הודעה לאלי, דובר השר.

להפתעתי כי רבה, בתוך חמש דקות מרגע שליחת ההודעה השר בן גביר היה על הקו.

הוא מעיד שהוא בעיצומו של יום עמוס, "אבל הנושא חשוב מדי", ואנחנו משוחחים על מאמצי החקיקה, על גברים אלימים ("חלאות אדם") ועל הערכים שמונחים על הכף.

השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא טכנית: האם, למרות הנטייה האינטואיטיבית לחשוב כך, איזוק אלקטרוני אכן מועיל? גורמים מקצועיים שונים מעריכים כי מספר הנעקבים יהיה גדול כל כך, עד שמבחינה ביצועית לא יהיה אפשר לעקוב אחרי כולם ביעילות, וממילא ערכו של המהלך כולו מוטל בספק.

אילו אמצעים אחרים יש למדינה כדי להרחיק גבר אלים מהאישה המתלוננת? זו השאלה החשובה ביותר שמתנגדי האיזוק צריכים לתת עליה את הדעת. מקלטים לנשים עושים אמנם עבודת קודש, ולא פעם מהווים פתרון הכרחי, אבל איזו מדינה דורשת מלכתחילה מהקורבן להיכנס למקלט במקום לטפל בתוקפן?

השאלה השנייה היא באיזה שלב יונח האזיק האלקטרוני על גבר אלים. בן גביר טוען בתוקף שאין רגליים לטענה כי הוא מוכן לשקול איזוק רק אחרי שלוש הרשעות בעבירות אלימות - אבל מציין שבחלק גדול ממקרי הרצח, לרוצח יש הרשעות קודמות. כדי לצמצם את פוטנציאל הפגיעה בגברים שאינם אלימים, הוא מבקש לשקול איזוק לגברים אחרי הרשעה (אחת), ולא כצעד אוטומטי אחרי הגשת תלונה. זה לא רעיון רע, אך גם לא פתרון כולל. הרי מה לגבי נשים שעוד לא נפגעו מאלימות פיזית, אך מבינות שזהו הצעד הבא? מה לגבי מקרים שבהם יש תלונה, אך אין את הכלים המשפטיים להרשיע?

מוזר שצריך להגיד זאת, אך עם כל הביקורת וסימני השאלה, אין לי ספק שבן גביר מעוניין להילחם באלימות נגד נשים. בכלל, אדם שיש לו בנות משלו בוודאי רואה אותן מול עיניו במקרים שכאלה. ועם זאת, מדינת ישראל - גם בימים אלו - היא דמוקרטיה ליברלית. ודמוקרטיה ליברלית צריכה לחשוב פעמיים לפני שהיא עושה צעד חמור כל כך של פיקוח אלקטרוני על אזרחים לא מורשעים. זו אחריותה למצות קודם את האפשרויות האחרות להגנה מפני אלימות, ולוודא שהיא לא פותרת בעיה אחת על ידי חשיפתם של אזרחים לעלילות מצד בני זוג, שכנים, יריבים עסקיים, ועוד. דווקא הליברלים שבינינו אמורים לנשום לרווחה כשהם נוכחים לדעת שהממשלה לא רואה בהגבלת חירות את הפתרון האוטומטי לתחלואי החברה.

בן גביר מחכה לקבל חוות דעת על החוק ממשרד הרווחה ומהסנגוריה הציבורית, וביקש גם נתונים ממדינות אחרות המקיימות חוק דומה.

אך לאחר כל הסקירות והדיונים, השר יצטרך להכריע בדילמה האכזרית הידועה: בהנחה שאין מערכת משפטית בלי חורים וטעויות, הרי שצריך לבחור אחד מהשניים - מדיניות נוקשה, שמשמעה כי מפעם לפעם יואשם אדם חף מפשע, או מדיניות רכה יותר, שמשמעה כי מפעם לפעם אדם - כנראה אישה - ייפגע מאלימות קשה, או חלילה יותר מכך.

אני מקווה שחוק האיזוק יעבור, אך הניסיון לצמצם פגיעה לא הכרחית בזכויות האזרח הוא בסך הכל ניסיון ראוי.