להיות אמא מתנחלת

אימהות נוטות להיות שיפוטיות, בעיקר כלפי עצמן.

הרצון להיות הישות המגינה, המכילה, המחזקת, המחנכת, התומכת, הדואגת, המיטיבה - מלוות באיזה זמזום שקט, במקרה הטוב, של אשמה תמידית, שאני לא טובה מספיק.

כשהילדים שלי היו תינוקות, אחרי כל פעם שהייתי רוחצת אותם הייתי יוצאת עם תחושת סיפוק נפלאה: גם היום הם לא טבעו.

ככה אני עד היום: בכל לילה כשכולם ישנים אני טופחת לעצמי בשקט על השכם ואומרת: כל הכבוד, גם היום לא גרמת להם נזק ארוך טווח.

מאז שאימצתי את הגישה של "אמא טובה דייה", אני מצליחה לנשום בתוך האשמה הזאת. אבל יש מקומות שאי אפשר להיות בהם אמא טובה דייה.

יש מרחב שאין בו הנחות, שאין בו ויתורים.

ככה זה כשהאמא היא גם מתנחלת. ילדיי ואני גרים ביישוב תקוע שבמזרח גוש עציון המוקף כפרים ערביים.

העובדה שלא נרצחו יהודים בתוך היישוב היא בגלל ניסים ומחלקת ביטחון מעולה, לא בגלל השאיפה לשלום או ערכי המוסר שבהם דוגלים השכנים. מתוך הידיעה הזאת - כל רגע הוא אמבטיה.

כמו כל הילדים, גם שלי רוצים חופש, וגם הם, כמו מקביליהם ברחבי העולם, בטוחים שהם יודעים טוב יותר מה מסוכן ומה לא.

שני המרכיבים האלה, בתוספת שכנים עוינים, גורמים לי, המבוגר האחראי, להגיד "לא" 37 אחוז יותר מאשר הורה שאינו מתנחל.

"אני יוצא לסיבוב אופניים ביער". לא.

"אני יכול לעשות קמפינג בגינה?" - לא. "אני יורד לוואדי" - לא. "אחזור בטרמפים" - לא. "אני הולך למעיין עם חברים" - תשכח מזה.

"אני מתחפש לערבי רעול פנים עם נשק" - אין מצב.

בקטעים האלה אני אמא מתנחלת ואין לי חוש הומור.

ועוד שלושה דברים הייחודיים רק לנו, המתנחלות:

אור חזק בחוץ, פחות אור בבית.

צליל נעילת הדלת בערב, בעיקר בערב שבת, כי סטטיסטית זה הזמן המועדף על מחבלים.

פעם בכמה חודשים יש תרגיל המדמה מצב חירום, וזה במקרה הטוב.

במקרה הפחות טוב מדובר באזעקות שווא, ובמקרה המסויט יש חדירת מחבלים על אמת,

ואז שוב נוצר מצב בלתי נתפס, של אמא עם נשק וכדור בקנה שמנסה לבלוע את הדמעות, שני ילדים וממ"ד.

פסקול של ירי בשעות הערב, ודיון ער מעל החביתה אם אלה זיקוקים או משהו אחר, אם חיילים יורים או ערבים בחתונה או ריב חמולות.

מואזין בסראונד שבימי שישי נשמע כעוס במיוחד, מלמולי תפילת הדרך בכביש, תרגול עם הילדים מה קורה אם נחטוף אבן ("כשאני אומרת להוריד ראש - כולם על הרצפה!") - כל אלה שורטים את הנפש. שלי - מילא, אבל שלהם...

ונוסף על ההכרח לשמור את גופם ונפשם שלמים ובריאים, צריך להתאמץ לגדל אותם ברוגע ובאהבה, ולמרות הפחד ולמרות האיבה לשלוח אותם לעולם בלי לשנוא ערבים.

בלי להיות גזענים.

ככה זה להיות אמא מתנחלת.

אני לא מתבכיינת, אני לא יודעת אם זה יותר קשה מלהיות אמא לילד בעיר. זה פשוט קשה אחרת.