זה לא הצליל, זה התמהיל

בשלהי מלחמת לבנון השנייה קיבלתי טלפון ממג"ד בחי"ר:

"אני מוציא את החבר'ה שלי לנוח קצת. הם איבדו חברים. אולי תבוא להופיע?"

מובן שהסכמתי. בדרך לצפון לא הייתי בטוח עד כמה הרפרטואר שלי מתאים לכל הקהל. חי"רניקים זה קהל קשוח.

כשהגעתי למקום קיבל את פניי ולאדה - בחור רוסי ענק שנשלח לעזור לי עם סחיבת הציוד שלי. "מה אתה אוהב לשמוע?" שאלתי אותו בדרך. "הכל", ענה ולאדה, שנשא בעלייה את הפסנתר החשמלי שלי בקלילות כאילו הוא נושא תינוק, "אבל בעיקר בראהמס". הבנתי שאסתדר.

למעלה פגשתי את חוט השדרה העייף והנחוש של החברה הישראלית: יוצאי חבר העמים, בני עדות המזרח, אתיופים, קיבוצניקים ומתנחלים.

בהרכב האנושי הזה טמון המפתח עבור מי שרוצה לצאת מהמשבר שאנחנו מצויים בו עם איזושהי תועלת לכולנו: מצד אחד - עבור השמאל יש כאן פתח להבנת תפיסת עולמם של שרים כמו יריב לוין, שלמה קרעי ומיקי זוהר. איש שמאל שישאל את עצמו ביושר אם את התמהיל האנושי שפוגשים בחזית ניתן למצוא באותו מינון גם בבית המשפט העליון, בוועדת קרן הקולנוע הישראלי, בסגל הפקולטות למדעי הרוח והמשפטים, או בכל פורום חשוב שקובע לאן מועדות פניהם של המשפט, התקשורת והתרבות הישראליים - יהיה מוכרח להודות שלא. הנזק מהעיוות הזה עצום: גם בלי להיכנס לוויכוח אם פסילת דרעי לכהונה כשר היתה במקומה או לא - הנראות שלה איומה:

פורום של שופטים, שנראה בגדול כמו פגישת מחזור של בית הספר שלי ברמת אביב, חרץ את גורלו של מנהיג אותנטי של רבים מבני עדות המזרח.

מצד שני, אנשי ימין, ובפרט יוצאי עדות המזרח, לא חייבים לתעל את הכעס המוצדק על הדרתם המתמשכת לכלל שפיכת התינוק עם המים: לא חייבים לרמוס את בג"ץ עד עפר עם פסקת התגברות של 61 ח"כים.

לא צריך ששר התרבות יבדוק בעצמו את רמת הציונות של כל תסריט שמוגש לקרן לקולנוע, ובוודאי אין צורך לסגור את תאגיד השידור, ולהשאיר חצי מהעם גם עם תחושה שקץ הדמוקרטיה הגיע וגם בלי קצת "זהו זה" להתנחם בו.

ממשלת הימין צריכה פשוט לדאוג שהרכב הוועדות והפורומים המובילים בכל הגופים האלה יהיה נאמן פחות או יותר (יש, כמובן, גם חרדים וערבים שזקוקים לייצוג הולם) - לתמהיל האנושי של מי שנשלחים לחזית, והשאר כבר יקרה מעצמו:

אם, למשל, היו יושבים בוועדת הקרן לקולנוע החבר'ה שפגשתי במוצב, הם כנראה היו מממנים ברצון את "ואלס עם באשיר" הביקורתי, כי הם מכירים את האמת שבו מקרוב.

את "פוקסטרוט" השקרי, לעומת זאת, נראה שלא. באותו אופן גם בית המשפט העליון, ובעיקר כולנו, רק נרוויח מהגיוון הצודק והדמוקרטי הזה. לא צריך "לסגור" או "לדרוס" כלום. צריך למצוא את הדרך לייצג בממסדי המשפט, התקשורת והתרבות קודם כל את החבר'ה מהמוצב, ואז נוכל כולנו לראות ביחד "זהו זה" ולשתות כוס מים.