שר ביטחון אחראי לביטחון. כשפורצת מלחמה, אנחנו מצפים ששר הביטחון יהיה מי שיעביר את הוראות הדרג המדיני לצה"ל. שר הבריאות אחראי למדיניות הבריאות. אם פורצת מגיפה, אנחנו באים בטענות לשר הבריאות. שר הפנים אחראי ל"בפנוכו" של המדינה, ושר החוץ ל"בחוצו".
אבל מה עושה שר הכלכלה? תפיסה הרווחת במדינות ריכוזיות וקומוניסטיות היא ששר הכלכלה אחראי לכלכלה. לשיטת השמאל הכלכלי, הוא אחראי להכוונת הכלכלה ולעיתים אף לניהולה באופן ישיר. שרי כלכלה (או תעשייה, או מסחר) הטילו פקודות ורגולציות כבדות כדי להכפיף את הכלכלה לרצון הממשלה. שרי כלכלה קבעו כמה נעליים מפעל מסוים ייצר, ואז בכמה יימכרו הנעליים. ככל שהניסיון לנהל את הכלכלות היה חזק יותר, כך הכישלון היה מפואר יותר. מדינות הגוש הקומוניסטי קרסו לא כי הן נפלשו, אלא כי הן היו מלאות שרים ופקידים שניסו לנהל את הכלכלות שלהן. מדינות שעדיין מחזיקות בתפיסה של ניהול הכלכלה, כמו ונצואלה או צפון קוריאה, הן בעיקר מושא ללעג ולרחמים ממדינות מתקדמות.
לא חייבים להרחיק למדינות קומוניסטיות כדי לראות את נזקי "ניהול הכלכלה". בסוף מלחמת העולם השנייה גרמניה היתה הרוסה לחלוטין, ספק אם היה בניין אחד שעמד, חלק גדול מכוח העבודה נהרג והתוצר שאף לאפס. מצבה של אנגליה היה טוב יותר, מרבית התשתיות הכלכליות שרדו והאבידות היו פחותות. חצייה של גרמניה היה תחת כיבוש סובייטי קשוח, ואילו אנגליה נהנתה מדמוקרטיה משגשגת. אז מדוע עקפה כלכלת גרמניה את אנגליה בתוך שנים ספורות ופתחה פער שלא נסגר מעולם? מפני שאנגליה בחרה בניהול הכלכלה על ידי שרי כלכלה. היא בחרה במכסות, במכסים, ברגולציות, ברישיונות ובשאר חסמים. בעוד גרמניה בחרה בכלכלת שוק חופשי, אנגליה בחרה לנהל את כלכלתה והפכה לאיש החולה באירופה.
מרבית שרי הכלכלה בהיסטוריה של ישראל הגיעו מהפוליטיקה, ומרביתם החזיקו בתפיסה "ניהולית" כלפי הכלכלה - אף שמעולם לא ניהלו דבר, לא יזמו דבר ולא ייצרו דבר בעל ערך. רובם עסקו בכריתת בריתות פוליטיות עם לוביסטים, עם תעשיינים המעוניינים להגביל תחרות ועם ועדי עובדים שדאגו למקומות עבודה פיקטיביים. מרבית ההיסטוריה של משרד הכלכלה התרכזה בהעברת חלקים ניכרים מהעוגה הכלכלית לידיהם של מעטים.
כך, במקום לדאוג לצמיחה, היה משרד הכלכלה לגוף המרכזי הפוגע בתחרות בישראל. מכון התקנים דורש עד היום בדיקות פיקטיביות ומכופלות מיבואנים, כדי לפגוע ביכולתם להתחרות ביצרנים חזקים שיושבים בוועדות התקינה וכותבים את התקנים הייחודיים המונעים תחרות בישראל. "הרשות לשיתוף פעולה תעשייתי", שם מכובס לעבודה פיקטיבית, נוצרה כדי לספק רווחי עתק למפעלים מקומיים על ידי חיוב ספקים זרים לבצע רכישות בארץ - רכישות מוגדלות שמומנו על ידי משלם המסים הישראלי, כמובן. כך, למשל, התעשייה האווירית קיבלה מפעל רכבות על חשבוננו. דוגמה אחרת: במשך שנים משרד הכלכלה מנע יבוא מלט זול למדינה, ומשום כך עלות דירה בישראל גבוהה יותר. ולמה משרדי הכלכלה חסמו את התחרות למפעלי המלט של נשר? כי שרי הכלכלה האמינו שתפקידם הוא להעביר את הכסף מאזרחי ישראל לטייקונים, ללוביסטים ולוועדים החזקים.
טוב עשה נתניהו שמינה את ברקת לתפקיד שר הכלכלה. ברקת, שהגיע לפוליטיקה מהמגזר העסקי והיזמי, לא מאמין בחלוקת העוגה הכלכלית למקורבים, אלא בהגדלתה לטובת כל אזרחי ישראל. הוא מבין שתפקידו הוא לעודד יזמות ותחרות, ולא להעשיר את קופתם של הגדולים, החזקים והשבעים.
מכון התקנים, חובות רגולטוריות, מכסים והרשפ"ת אינם אלא גורמים המזיקים לכלכלה הישראלית ולחברה הישראלית. מילה אחת צריכה להנחות את שר הכלכלה הנכנס: צמיחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו